מי שירצה אי-פעם להכיר אותי באמת כיוצר, לא יוכל להסתפק בספרים שהוצאתי לאור. הוא יצטרך לקרוא את החומרים הרבים שנמצאים בביתי, וטרם פורסמו, ובעיקר לחקור את שתיקותיי. מפני שהשתיקה אינה טבעית לי. אני אדם כותב, ומאז החזקתי לראשונה עפרון, בגיל 14, וכתבתי את השיר הראשון שלי, אני כותב הכול, מכל סוג, כל הזמן והרבה.

ובכל זאת, ישנן תקופות שבהן אני שותק.

אני שותק כי משתיקים אותי. כי משיאים לי עצה לשתוק. ומי שעושים את זה הם האנשים הקרובים אלי ביותר. והם בטוחים שהם שומרים עלי בזה, ועושים לי טובה גדולה.

הם כמובן טועים.

אין דבר רע משתיקה כפויה לאדם כותב. היא פוגעת לא רק במה שמבקשים להשתיק אלא בכלל הכתיבה.

למדתי את זה כבר כנער, אחרי פרסום שיריי הראשונים בעתון בית הספר. למדתי את זה גם בהמשך. מדי כמה שנים הכתיבה שלי יצרה פרובוקציה, מפני שנגעה באיזה עצב חשוף של החברה הישראלית. על פי רוב לא חזיתי ולא תכננתי את זה. זה קרה, כי אני חי את חיי באופן שונה מאחרים, ומשתדל לכתוב בצורה כמה שיותר מרחיקת גבולות על חיי ובכלל. וזה לעתים מפר את המוסכמות, או את המקובלות, ואז זה נתפס כפרובוקציה.

ואז גם מגיעים ניסיונות ההשתקה.

ואני משתתק, אבל כעבור זמן מה מבין, ששוב זה קרה לי, שוב השתתקתי, כדי לשמור על יחסים טובים עם האנשים הקרובים והאהובים עלי, אבל שהשתיקה הזאת מקלקלת לי את היחסים עם עצמי.

ולכן אין לי ברירה אלא להפר אותה. לשוב לכתוב גם מה שלא כולם כל כך אוהבים לקרוא ולשמוע.

כמו השירים שלי, שאי שם בשנות השמונים הבטחתי להוריי לא לפרסמם בעיתונות הכתובה, מפני שהם לא עמדו בזה, אלא רק בספרים.

וזה מה שגרם להיעדרותי הלא-מובנת לרבים מן העולם הספרותי כמשורר. חדלתי לפרסם שירה, חדלתי להוציא ספרי שירה. עד שלא יכולתי יותר, והשבוע הוצאתי את מאסף שירתי.

או כמו, למשל, הבלוג הזה.

מהרגע שהתחלתי לכתוב אותו היו מי שהחלו מייעצים לי מה לכתוב בו ומה לא לכתוב בו, הזהירו אותי מפני תוצאות הכתיבה, מכך שהיא עלולה להיתפס באופן שגוי אצל אחרים, ולעורר מהומות. היו גם רבים שביקשו ממני לחדול מזה, כדי לא לנצל את כוחי על הילדים, בפרסומם הכפוי, בלא הסכמתם. ועוד כהנה וכהנה.

הלחצים האלה הם תמידיים. לעתים, כשהם עזים ביותר, ותופסים אותי ברגעים של קושי ושל חולשה, הם מצליחים להשתיק אותי לאיזה זמן.

זה מה שעמד מאחרי השתיקה האחרונה שלי. המשכתי להעלות תמונות של הילדים. אבל חדלתי כמעט לחלוטין מכתיבה על אודותיהם.

למזלי, חזרתי במקביל לעבוד על הרומאן הבא שלי, ועל חומרים אישיים, ואני יושב וכותב מדי בוקר.

אבל השיח הזה, כאן, חסר לי. הוא הסוג היחידי של כתיבה, המקבלת משוב מיידי, או כמעט מיידי. בניגוד לכתיבת רומאן, סיפורים קצרים, שירה או מסה, כתיבת בלוג ופרסומו כפוסטים ברשת החברתית ובאינטרנט מקבלת תגובות באופן מהיר יותר אפילו ממאמר בעיתון.

אני זוכר היטב, איך הייתי מחכה למחלק העיתונים מדי בוקר, שיביא לי את "על המשמר," כדי שאראה בו את המאמר שפרסמתי.

היום זה הרבה יותר נגיש, מהיר ופשוט. אתה כותב פוסט, מעלה אותו, וזהו. בתוך רגע אתה כבר מתחיל לקבל לייקים, וגם תגובות.

זה סוג של כתיבה מאוד משחרר בעבור אדם כמוני, המורגל בעבודה קשה, ממושכת וסיזיפית על כל טקסט שהוא כותב.

זה סוג של כתיבה שעונה על ההזדקקות לזולת.

ולכן זה סוג של כתיבה שאסור לו להיפסק.

אני חושב שאמרתי דיי בעניין הזה, לעת עתה.



אתמול הביא לי שליח הביתה את הארגזים ובהם ספרי החדש, "אוצר שירים," המאסף המלא והכולל של מכלול שירתי.

רציתי להוציא אותו לאור בגיל ארבעים וחמש, כשגילו אצלי שניים מתוך שלושה עורקים סתומים, ושמו לי שני סטנטים. ואז גם התחלתי לעבוד עליו, מחשש שמא אמות לפני שאספיק להשלימו. אחרי כן גילו אצלי תחילתה של תסמונת בארט, תסמונת בוושט שעלולה להפוך לסרטן הוושט, וזה הבהיל אותי מאוד, ושבתי לעבוד על המאסף. ואז גם הבנתי שנגמר לי הזמן, שאני חייב להיות אבא, והתחלתי חושב על המסע אל ההורות.

בינתיים, ברוך השם, הלב בסדר, תסמונת הבארט נעלמה, והבריאות טובה.

אבל אני זכיתי במיכאל ודניאל, וכעת גם באוצר השירים הזה, שכל כך רציתי בו.



הספר כולל את רוב שיריי. מחזור השירים היחיד שעקרתי מתוכו, עקרתי זו המילה, כי היה לי מאוד קשה לעשות זאת, הוא מחזור שירים איום ונורא, לב לבו של הספר 'כרת,' שכתבתי להוריי ברגע של כאב גדול, של מצוקה עמוקה.

כיום, שאני כבר אב בעצמי, אני מבין עד כמה הזעם שהבעתי במחזור הזה היה עיוור.

גם לא רציתי שאבא שלי יראה את השירים האלה. זה לא מגיע לו. הוא אבא נהדר.

אז עקרתי אותם מן הספר, בקושי, בזעזוע. אבל אמרתי לעצמי, שמי שרוצה יוכל לקרוא אותם בספר 'כרת,' אבל אני לא רוצה אותם בתוך מאסף השירים הגדול שלי.



מי שמכיר אותי יודע, שעם כל ספר חדש אני הולך לישון במיטה. זו צורת החגיגה שלי איתו. בשינה, חבוקים יחד, במיטה. אבל הפעם זה לא קרה. כי כעת אני ישן חבוק במיטה עם מיכאל ודניאל. והספר נותר בארגזים בסלון, וזה היה לי מוזר. היה לי מוזר שלא חגגתי בכלל את צאתו לאור, אף על פי שכל כך חיכיתי לקראתו, במשך שנים.



אני אתכנן איזו חגיגה. בינתיים יש פה סוג של שקט. השקט הכרוך בידיעה, שעשיתי את המוטל עלי, שאספתי את כל שירתי בספר אחד. שהפרתי את שתיקתי כמשורר. ושכעת אני יכול להמשיך לפנות את המגירות. יש בהן עוד שני ספרי שירה לפחות, אם לא שלושה, וקובץ סיפורים, וספרי ילדים, וספר עיון, וספר מאמרים ומסות, שלא לדבר על ספר ההורות והפונדקאות ועל הרומאן הבא.

אבל הייתי מוכרח להוציא את המאסף הזה, לשבור את השתיקה שלי כמשורר, כדי לפתוח את הצנרת, להרגיש שאני חוזר לממש את הכתיבה שלי בספרים, שאני לא אוגר טקסטים לשווא.


כאן מגיע גם המקום שלכם, הקוראים.

אני מבקש שתקנו את הספר הזה, ואת ספריי האחרים.