מידעהצהרת נגישות
תצוגת צבעים באתר(* פועל בדפדפנים מתקדמים מסוג chrome ו- firefox)תצוגה רגילהמותאם לעיוורי צבעיםמותאם לכבדי ראייהא+ 100%א-סגירה
כמוניבלוגיםתבינו אותידברים ששקלתי אם לספר לילדי - מה דעתכם?

דברים ששקלתי אם לספר לילדי - מה דעתכם?

"לונה פארק  - החיים"

17/11/13 8:36
718 צפיות

דינה, בשנות הארבעים לחייה  יושבת מולי על הספה,  היא ממוללת בידיה  חתיכת טישו ספוגה בדמעות, מכדררת את הטישו לעיגול וזורקת אותו בקליעה מדהימה הישר לפח. שולפת מן הקופסה שעל השולחן חבילת טישו נוספת, שהופכת במהרה לכדור עיסתי מחודש.

לא דינה היא בדיוק לא כל מה שעולה בדעתכם למקרא התיאור הזה. דינה היא ממש לא עונה על שום פרופיל של אשה אבודה או מדוכאת. נהפוך הוא היא האדם

 היציב ביותר שאני מכירה - רגליה נטועות היטב בקרקע וראשה האנליטי עסוק במטרות יעילות ואופטימיות.  אם נתבונן בסיפור חייה נדמה כי תמיד  זרמו על פי תבנית משכלת  פרי תכנון מזהיר ומחושב היטב וכאילו מעולם לא הייתה שם אבן נגף אמיתית להכשיל את התכנית.

אהובה אביר כל הבנות מכיתה י'  הפך לבעלה. בעיניים עגולות הייתה בוהה בחברותיה, שבורות הלב ותששות הנפש, שפסעו בג'ונגלים של הפנויים והפנויות, כשהיא ודני המקסים משיאים להן עצות של זוג ותיק ואוהב.

 לצבא הגיעה לאחר שנות עתודה של מקצוע מרכב בטכניון, שאפילו אינני יודעת איך להגות את שמו....וכך גם מעולם לא הצליחה להבין את אלו אשר תהו, התבלבלו, לא ידעו מה ללמוד ולאן להוליך את חייהם ו/או פרנסתם.

שעה שבני גילה מילצרו הייתה כבר דינה בתפקיד בכיר בארגון היי טק והפגישות עמה נקבעו בין לבין זמני טיסה צפופים ליעדים אקזוטיים יותר ופחות אליהם הייתה מגיעה בחליפת עסקים תפורה למשעי ונעלי עקבים מבהיקות.

אהה, כן, ושלא תטעו, בתיקה היו נשואות תמיד, נעלי ספורט משובחות לריצה או לבילוי בחדר כושר כדי "לא להזניח את הבריאות".

בין לבין - אתם יכולים כבר לתאר לעצמכם נולדו לדינה שלושה ילדים, כולם מקסימים, חכמים אשר גודלו לתפארת בידי סבים וסבתות אוהבים ומשקיעים.

אז מה הביא את דינה היום לספתי. היא מביטה בי בעיניים טרוטות, מרגישה מרוקנת, לראשונה בחייה היא מרגישה, שהיא "ממש לא במסלול הנכון" וכן היא "מרגישה אבודה".

כל זה התחיל עם הבוס החדש, שהגיע לארגון, מהרגע הראשון הוא החל לרדת לחייה "להשפיל" אותה כדבריה. בכל דבר, שעשתה מצא פגם וככל, שהתאמצה יותר ויותר והדירה שינה מעיניה על מנת למצוא פתרונות להצלת המוצר, שבראש החטיבה של ניהולו היא עומדת כך הלך העסק והתדרדר וכעת לראשונה בחייה היא עומדת בפני פיטורין ומרגישה, שחרב עליה עולמה.

אני מסתכלת על דינה ומחשבותי נודדות אל ילדי. פתאום מצטלצל לי שוב אותו האסימון, שלעולם לא אוכל לחסוך מהם משברים וכאבים - אפילו אם יעשו הכל נכון וינהגו על פי קטלוג חיים (שלצערנו או לשמחתנו אין אחד כזה) מבטיח.

פתאום אני רוצה לרוץ לספר להם, להזהיר אותם, שידעו, שלא יבהלו, שקרוב לוודאי, שמתישהו יהיה להם בוס מגעיל, שישפיל ויתלונן אפילו שהם יעשו הכל נהדר...אני רוצה להגיד להם, שזה לא אישי, שפשוט ככה זה. הלב שלי דופק....פתאום אצה לי הדרך לספר להם עוד דברים, שזה בסדר אם הם יתאהבו נואשות במישהו והוא לא יאהב אותם בחזרה...זה ממש לא אומר שהם לא טובים ואהובים זה בגלל, שההוא או ההיא נמצאים במקום או בפנטזיה אחרת.

ויש עוד שרשרת שלמה של דברים:חברים שאכזבו, עסקים שנפלו, חלומות שהתנפצו...ואני רוצה להגיד להם שזה בסדר וגם, שמותר להרגיש עצובים ושמותר להתיאש לפעמים - זה לא אומר שהם חלשים או מסכנים...זה פשוט, ככה, ככה החיים.

אבל למה אני כל כך שלילית בין רכבות האימה של לונה פארק החיים יש גם אהבה ושמחה וחוויות של הצלחה וגם של סתם הנאה ויש צמר גפן ורוד, שנימוח בפה ואורות של גלגל ענק שמזדרחים בלילה ויש את הימים האלו של אוואו "אני לא מאמין/נה שזה קורה לי".

ואני רוצה להגיד להם, שגם אם החיים יעלו אותם על רכבת האימה או יגרמו להם לטייל ב"מבוך הפחד" , שלא יפחדו  - זה לא אומר, שהם לא בסדר, זה פשוט חלק מהלונה פארק.

"אז מה את אומרת?", מחזירה אותי דינה מהלונה פארק הפרטי שלי "שאני לא נורמאלית?".

"ההפך, יקרה שלי" אני אומרת לה "את האדם הכי נורמאלי, שאני מכירה אבל החיים עצמם הם לפעמים לא נורמאליים".

"אז?" היא מקשה.

"אז עכשיו, תקחי נשימה עמוקה , תרשי לעצמך להתבלבל, להיות קצת אבודה - אל תפחדי מהמקום הזה, הוא פשוט חלק מהמסע שלך...של כולנו בעצם. רק כל אחד מתבלבל בחלקת ארץ אחרת, העיקר, שתדעי, שאת בסדר ושזה בסדר להתבלבל כי אף אחד לא סידר לנו את הדברים בקוביות חלקות וכולנו נמעד על קובייה זו או אחרת"

"ומה להגיד לילדים על כל העסק הזה של העבודה?"

"תספרי להם, שככה, ככה זה בחיים"

0 תגובות

קישור:
כינוי:
הקלד כתובת לסרטון יוטיוב: