בשנות השמונים, כשאני למדתי ביסודי, לא נהגו לאבחן בקלות כל קושי ולקרוא לו בשמו, אלא קיבצו אותנו לקטגוריה ראשית ומשנית.

המחלקה הראשונה מכונה "טיפוליים" והשנייה "טיפשים".

היו גם שכינו את אלה מהקטגוריה השנייה עצלנים.

היו שקראו לנו חסרי מוטיבציה,

אמרו עלינו שאם היינו רוצים... השמיים הם הגבול.

פוטנציאל אדיר. אבל מה..., מבוזבז.

איזה כישלון.

 

ואני שואלת, אתכם אני שואלת. של מי הכישלון? של מי?

 

אותם מבוגרים שאחראים על 'חינוך' ילדים,

ספרו לי בבקשה, כיצד להגיע לשמים, לירח ו/או לכוכבים?.

בכוח החשיבה, שלא נלמדת בבתי ספר, וודאי שלא בשנות השמונים.

אותה הוראה טיפולית, שלו ידעה להגיע לחשיבתו של אותו ילד / נער בן 11 שבוהה משעמום בכיתה בזמן שהוא מתכנן חללית מקיפולי נייר.

אילו הייתה מתקרבת ועולה לקצה דעתו,

הרי שהייתה יודעת כיצד ללמד אותו נוסחאות גיאומטריות.

 

אז מי אמר שאני כישלון?

 

כשחשבו עלינו שאנחנו טיפשים זה היה הכי נורא.

כי בסוף, אחרי שנים של שכנועים,

ילדים מאמינים בדברים שאומרים עליהם.

המבוגרים הנשגבים וודאי יודעים טוב מאיתנו מה אנחנו שווים

לפני שהתחלנו לאכזב כל מי באמת חשוב לנו

בסביבתנו המוקירה דעתם של אחרים.

 

אני רוצה לחנך את ילדיי שילמדו לשפוט את עצמם ואת מעשיהם עפ"י קנה מידה שקנו לעצמם.

ולפתח את אותה המידה היא דרך האימהות. והיא המהות בשבילי. המשמעות של הענקת המסגרת, הצבת הכללים מתוך דיאלוג, שיתוף, התייעצות וכבוד הדדי מתוך שוויון ערך והכרה במידתה של כל נשמה שהתברכתי לגדל דרכי אל העולם.

וכך אני אשתדל לעשות, כמיטב יכולתי.

כי יכולתי תמיד יכולה עוד להיטיב.

ואני משתדלת לראות את ההטבה ולברך עליה יומיום.

 

אני בחרתי שלא לעבוד במערכת החינוך.

לא רוצה להיות מורה.

אבל בחרתי להיות הורה. וכהורה, אני מנהלת מערכת חינוך בפניי עצמה. 

ואם כן, מה הן אותן מערכות חיים שאני מכניסה לתודעתי, לביתי,

למעיינות נפשם של ילדיי?

ילדי החיים הם.

ומהם החיים שברצוני לזון אותם באותו בית שאותו יישאו בתוכם כל ימיהם?.

הבשורה שלהם תהיה, זו הבשורה.

אני כהורה אהיה המאזין של תכנית חייהם ואתן בידם את הקשב הדרוש כדי לא לגדוע חלילה את אוושת ליבם, אל עצמם.

 

היו הורים טובים דיה כדי לאפשר לילדיכם להיות מי שהינם

ולא להזדקק לאישור על ערכם ממקורות חיצוניים כדי לשרוד,

כי בזכות זה יישאו הם בתוכם כל חייהם את צל דמותכם המאשר,

ההופך את האדם הגדל בצלו למאושר.

 

אז מי אמר שאני כישלון?

 

אמרו. לא מעט. היו שטעו בי. אבל הטעו אותי גם לחשוב כמותם.

ואני כמו פתי, האמנתי. והיום, כשאנחנו כבר במאה אחרת,

לכאורה הרבה השתנה.

היום עושים אבחונים, שולחים לבדיקת 'טובה', רושמים ריטלין, ושולחים לכיתה רגילה, לא לכיתת טיפוליים.

אין לי כלום נגד אבחונים. אני בעד.

אם היו מאבחנים אותי כשהייתי בת 11 לא הייתי חושבת כל כך הרבה שנים שאני טיפשה .

הייתי יודעת שיש לי הפרעת קשב ולקויות למידה. אז מה?

אני לא פחות מוכשרת. אבל בתחומים אחרים מאלה שמודדים בבית הספר.

ומבחינה זאת, בית הספר נותר כשהיה.

הוא מודד את האדם על פי אמת מידה צרה ומקובעת

שלא נותנת דרור לחשיבה יצירתית ומסועפת, שמביאה עמה חדשנות פורצת דרך, יזמות ושינוי.

דרך ההוראה נותרה כשהיתה, מורה אחד מול כיתה. הוא עומד והם יושבים. הוא כותב והם מעתיקים. הוא שואל והם עונים,

הוא המדבר והם השתוקים.

 

עד שנשנה את מערכת החינוך, ייקח עוד עשרות שנים.

ובינתיים, יש לנו זכות ומצווה לשנות בכל יום את מערכת החינוך הפרטית שלנו, את ההורות.

לשנות טיפה ממה שהיה בבית אבא,

כדי שלדור הבא יהיה אומץ להיות הוא, ולא אתה.

 

אז מי אמר שאני כישלון?