במהלך התקופה הזו למדתי המון דברים על עצמי. על היכולות שלי, על כוח הרצון שלי.

כל יום אני לומדת משהו חדש. על עצמי, על הגישה, על הסביבה ובכלל.

מראיית המציאות נכוחה – כמו שהיא, איך שהיא, בלי מסכים, בלי מסכות, בלי וילונות, בלי הגנות, נוכחתי לראות עד כמה המציאות היא שונה ממה שראיתי, ממה שחוויתי, ממה שהרגשתי.

מה אומרים: ליבי במזרח וראשי במערב. הבדלי שמים וארץ.

ביום הולדתי האחרון, לראשונה בחיי, הזדהיתי כל כך עם המועד בו נולדתי. התאריך העברי הוא א' באב, התאריך הלועזי נחת בדיוק בצום ט' באב. חורבן בית שני.

וכך באמת הרגישה לי השנה שחלפה לה.

ומבלי שנרצה לקראת יום ציון הגחתנו לעולם, אנחנו חושבים, תוהים, מבקרים, עושים סוג של חשבון נפש. קל יותר, קל פחות. אבל סוג של חשבון נפש, על הבחירות שעשינו, על איפה טעינו וכיצד עלינו להשתפר ולאן לעזאזאל פנינו מועדות? משהו בסגנון הזה.....

באותו מועד של יום הולדתי החלטתי כל כך הרבה דברים לגבי המשך חיי.

שאלתי את עצמי מה הייתי הכי רוצה לקבל השנה הזו כמתנה. מלבד התשובה הברורה של להיות בריאה, התשובה הראשונית שעלתה על פני השטח היתה שרציתי להרגיש סוג של אנושית. נשית. כמו שהייתי.

למרוט את השיחים האלו שגדלו לי מעל העיניים ומעל השפתיים, לגזור ציפורניים ברגליים, להוריד את היבלות המכאיבות.

התקשרתי אל רינת וקבעתי תור לשיפוץ וטיפוח כללי.

לוקים בתסמונת CRPS מתקשים מאוד לגזור ציפורניים, מאחר וכל האזור רגיש, כל מגע, הקל שבקלים,  מרגיש כמו אזור של בניית כבישים עם מכונות הפעלה שונות. קידוחים, בטון, מכבש, חימום מוגזם, בעירה, וקיפאון מקפיא.

נכון, אתם צודקים. בלתי נתפס להבין, הרי כולנו יודעים שציפורן היא שכבת מגן. אין בה עצבים או שרירים אז מה יכול לכאוב בה? אויש. איזה שטויות. כאבים בציפורניים. נו, באמת.....

גם אנחנו, הלוקים בתסמונת הארורה הזו, בהתחלה לא הבנו את זה. איך זה יכול להיות?! כאן נכנס הקטע של הנתק בין המוח לאזור הפגוע?? ואז מגיעה תהייה לרגע אחד וחולפת מחשבה.... רגע, אולי אנחנו קצת "קוקו-לוקו"?! אז למה לעזאזל גזירת ציפורניים או בעגה הרפואית, נטילת ציפורניים, כואבת כל כך? איך יכול להיות? איך יכול להיות שהמגע של המספריים על הציפורניים מרגיש כמו קריעת הבשר בלייף? איך כל חתך קטן מרגיש כמו  א  - ד -  ו – נ – י -   ישמור!!!! ?!

לכן מכירים בנו ואת חלקנו שולחים אל חדרי הניתוח. מרדימים אותנו לשעה וחצי כדי לגזור ציפורניים. לפעמים גם רק עבור 4 ציפורניים.

אני בורכתי. 2 הרגליים. 10 אצבעות. 10 ציפורניים. 10 מדורי הגיהנום.

ואני רציתי להרגיש אנושית ביום הולדתי, אז הלכתי אל רינת. שתעשה את אחד מיני רבים מהדברים שהיא עושה בצורה כל כך מושלמת.

הכנתי את עצמי נפשית מראש, דאגתי לטשטש את עצמי עם כמות נכבדת של אלכוהול, תוך כדי מיישמת את שיטת הנשימות שלמדתי אצל מרינה, מנסה להתחבר למקום ההוא, למקום השקט ההוא, הרגוע, המרגיע ההוא שחייב להימצא בתוכי. לוקחת תרופה מצילת חיים. ועוד אחת. ומרגישה כל כך ערה, כל כך מפוקסת כאילו אני לא נותנת לעצמי לאבד שליטה, סומכת רק על עצמי.

לאחר כשעתיים וחצי שלוש, אשר בתוכן היו הרבה צרחות, הרבה בכיות, הרבה נשימות עמוקות, הרבה נשימות קצרות, הרבה תהיות וספקות לגבי המשך חיי, יצאתי משם חצי אנושית. נטולת 10 ציפורניים ברגליים. ומאז גם לא התקרבתי אל האלכוהול. 2 ציפורים בכאב אחד גדול. בחיוביות ובאופטימיות. זו לא בחירה. זה מאסט.

מאז חודש יולי לא גזרתי ציפורניים. 5 חודשים. לא יכולתי. לא הייתי מסוגלת. כואב מאוד.

ובזמן האחרון הן כל כך ארוכות, הן ארוכות כל כך עד שהרגל מונחת על הרצפה והציפורניים נוקשות על הרצפה. כל צעד מרגיש כאילו אני הולכת כמגרפה, כל צעד הכאב חודר יותר, דוקר יותר. ובלילה במיוחד, אני מרגישה איך הן צומחות להן בעוד מילימטר. מרגישה את הציפורניים גדלות, מכאיבות. בוערות, פועמות, צורבות.

והקור הזה.... אללה יוסטור ולהקתו.

ואני לא מצליחה לעשות את התרגילים נכון. אני מתעצבנת. אני כועסת. אני כואבת.

כל כך הרבה זמן. ובימים האחרונים אני כל הזמן חושבת איך אני עושה את זה. כי די. אני חייבת. ונזכרת במה שהיה, ומבריחה את המחשבה הזו כלא היתה. והיא חוזרת. כמו איזה ניג'ס.

ומאחר והמחשבה הזו מתמידה כל כך, אני חושבת על זה ביתר רצינות.

ואני יוצאת בהצהרות. כדי לעמוד במילה שלי. מסתבר שהיא גמישה למדי. וזה נדחה בעוד יום. ועוד יום. ועוד יומיים.

ואז מגיע הכאב העצום הזה, כמו מן כאב שיניים מפוצץ כזה שלא איכפת אפילו מה השעה, אני עכשיו רואה רופא שיניים, שיוציא את הכאב הזה!!!

את הכאב הזה סחבתי שבוע.

היום, עם כל הקור הסבירי הזה, כל הכאבים מרקיעים שחקים, מפליגים למרחקים. הם לא שואלים. הם פשוט מגיעים.

כבר כמה ימים אני מכינה את עצמי נפשית לגזור ציפורניים.

מדמיינת איך אני לוקחת את המספריים, איך אני משרה את הרגליים, איך אני גוזרת את הציפורניים.

והיום, כשסנטה מריה עפה לה לשמיים, ידעתי ש...זהו, זו הברירה היחידה.

אז מילאתי קצת את האמבט במים פושרים. עם מעט סבון שיהיה מאתגר משהו. (הקצף של הסבון מרגיש לי כמו שכבה של בד/שקית/אצה לא נעימה ולפעמים אף שורט. הזוי אבל אמיתי לגמרי!)

הייתי ממוקדת. מרוכזת. כל משך הזמן שהייתי שם, הרגעתי את עצמי, נשמתי עמוק, הגעתי אל המקום ההוא, המרגיע ההוא. חיזקתי את עצמי, עודדתי את עצמי, שלפתי דוגמאות לעצמי מהשנה האחרונה ועד כמה אני יכולה ועד כמה אני מסוגלת ובכללי עד כמה – קטן עליי ! אני עושה את זה כמו גדולה!

ראיתי את עצמי גוזרת את הציפורניים, באיזו רגל אני מתחילה, באיזו אצבע אני מתחילה, מהפחות כואבת אל הכואבת ביותר. ברור.

כך שיננתי לעצמי עשרות פעמים, נשמתי. כל מיני סוגים של נשימות. הרחתי את הריח המרגיע של ניחוח הסבון.

ברגע שהרגשתי שזהו – זה הרגע!

יצאתי לאחר כבוד מהמקלחת. חדורת מטרה, נחושת הצלחה.

בוחנת את הזווית, את התאורה, מסדירה נשימה. יאלה, בדיוק כמו שקארין אמרה: יאלה, בלי לחשוב הרבה!! כמו פלסטר! אני יכולה !!!

עשיתי זאת. בלי אלכוהול, עם הפסקות, עם הרבה נשימות. לבד. כמו גדולה.

כמו גדולה, גם מרחתי כמות נכבדת של המשחה. משחת הפלא של פרופ' א' הנכבד.

חמישה חודשים לא גזרתי ציפורניים ברגליים. זר לא יבין זאת.....

מרגישה על גג העולם.