הבולימיה הרסה אותי. זאת מחלה מאוד מסוכנת.

היא משמידה כל דבר טוב ומחסלת כל תקווה.

 

אני מתמודדת איתה מגיל צעיר כבר שבע עשרה שנה.

 

אני לא יכולה לעבוד כי אני לא רוצה שאנשים יראו את השומן שלי.

זה נשמע תירוץ אבל זה כל כך נכון.

כתוצאה, מסתגרת הרבה בבית.

עזבתי עכשיו עבודה ולימודים בגלל שהיה קשה לי מדי עם הבולימיה.

עכשיו אני באבל על זה. מרגישה כישלון גמור.

 

דיסתימיה. חרדות. ייאוש. מרוקנת. אבודה. מקיאה כמעט כל יום. הכל הרוס הרוס הרוס.

אין לי בן זוג, תעסוקה. שום חיים what so ever.

 

משתמשת הרבה בתרופות  to self medicate.

העיקר לא לחשוב או להרגיש כלום.

אם רק היה אפשר לחיות בענן צמר גפן של סמים...

לא להיזכר עד כמה החיים שלי בזבל.

 

אין לי כוחות יותר.

 

אמא שלי, במשך שמונה עשרה שנה שגרתי איתה, דאגה בשיטתיות להוריד לי את הביטחון העצמי six feet under. ועד היום אני לא מצליחה להתנער מזה. ממנה. עינייה הרושפות שנאה רודפות אותי. כל מה שהיא חושבת עליי כבר הופנם פנימה. מאוחר מדי.

 

זומבי/עצובה כל הזמן. ובזמן שלא חרדתית ועצבנית.

לא יכולה לבכות כבר הרבה מאוד זמן.

 

רוצה לישון כל היום ולהתעורר רזה.

 

לאחרונה עליתי מ-BMI של 16.2 ל 18.9.

מרגישה מזעזע עם הגוף שלי. שמנה מאוד. הראי מפחיד אותי.

הדרך היחידה לצאת מה היא להרזות בחזרה את כל מה שהשמנתי ואני לא מצליחה... לא ניתן לתאר את תחושות התסכול שזה גורם.. (אבל אני ארזה בחזרה בתקווה..)

 

אני בנאדם חולה. זאת מחלה כרונית.

 

לא יודעת איך יוצאים מזה..