חזרתי.

כותבת ממני אל עצמי מהמקום הכי אמיתי, לאלו שמכירים אותי יודעים לקרוא אותי בשילוב הטונוטציה שלי ביום ביום עם שילוב של שקיפות מלאה , בלתי נשלטת , של מימיקות תווי הפנים, יחד עם מבטאים נוסח כוכבי הסדרה אחד העם – כל העונות. יחד עם מבטאים ומשפטים של כוכבי הסדרה "חברים" – כל העונות. עדי אשכנזי – אני מיוחדת, פלטפוס, אסי וגורי,  אלי ומריאנו, שני כהן ועוד ועוד.

עם הראש שלי והחיבור של כל זה, אני מצאתי את הקול שלי.

אולי אני כזו כדי לעדן את החוויה המורכבת, אולי אני כזו בגלל שככה קל לי לבטא את עצמי יותר, פחות מעניין אותי.

בכל מקרה, לכל הקוראים אשר אינם מכירים אותי, ובוחרים לקרוא אותי, נא קיראו זאת בתשומת לב אך יחד עם זאת בקלילות מלאת  אופטימיות. הכל בסדר.

חזרתי לשיקום. 7 חודשים נלחמתי כדי לחזור לטיפולי השיקום. 7 חודשים מלאים וגדושים בכל  כך הרבה תיסכולים, בכל כך הרבה כאבים, בכל כך הרבה זעקת הנפש. לישועה, להצלה, למשהו. מישהו? משהו? היי, מישהו צ'ומע אותי?

במכתב סיכום ההערכה הוסברה הסיבה להחזיר אותי לשיקום. הייתי בהלם. (ממניעים פרטיים בוחרת לשמור זאת לעצמי. )ומיד שניה אחרי ההלם הראשוני, שמעתי את עצמי אומרת: "מה'כפת לך, מה כתבו בסוף? קיבלת מה שרצית. תודה! "

אז חזרתי לשיקום ברגשות מעורבים. מלאת מוטיבציה ועם מקבץ חששות וחרדות.

אני מגיעה לשם בתחושת הקלה מסוימת. כי אני יודעת לקראת מה אני הולכת, אני יודעת לקראת איזה אתגרים אני עומדת לעבור, אני יודעת מול איזה אנשים אני צריכה לנשום עמוק ולשמור על הפאסון, אני יודעת שהפעם אני הרבה יותר חזקה נפשית, הפעם אני יודעת כל כך הרבה על עצמי, למדתי על גופי כאבים רבים ומגוונים, הפעם אני כבר מכירה את הגרף, עובדת על הביקורת העצמית החריפה שלי, כבר לא בוכה כמו פעם. אני נחושה. אני חזקה. אני גדולה. (תרתי משמע) .

שיעור ראשון בריכה.

נרגשת ונלהבת לקראת השיעור ולקראת הפגישה עם דגנית האישה המדהימה, המטפלת המקצועית עם הנשמה העצומה, לראות את החיוך שלה, לתת לה חיבוק ענקי, לזכות בחיבוק האימהי שלה ויאלה .... מתחילים.

היא לא היתה באותו היום.

זוכרת את ההתקדמות שלי מהפעם הקודמת, מכניסה את רגל ימין למים, כאילו לפני שעה יצאתי מהמים, כאילו זה עניין קבוע ביומיום שלי...... באינסטינקט שלא ידעתי שקיים לי ברגל, הרגל הורמה לגובה מכובד, לרגע אחד תהיתי אם זה חלק ממני...  אויש, מה זה היה??? על מה דרכתי?? ... אוי זה הדוגמא של המדרגות... מה? ככה זה גם הרגיש לי כשעזבתי? לא יכול להיות. טוב תנשמי. את כבר כאן, את חייבת להיכנס. בלי דמעות. את חזקה ! יאלה שוב. תנסי.  אייייייייי, אוייי מה זה. רגע שוב. בלי לחץ, בזמן שלך. את יכולה. את מסוגלת. נשימות עמוקות, נשימות קצרות. מנסה להתייצב, פוקדת על המוח שלי לשחרר את היד שלי מהמעקה ולהתחיל להתקדם לכיוון הנכון .... הרצפה הזו ... אוי זה כמו ללכת על פסים של עמקים מצופים בנייר זכוכית, הלחץ של המים מרגיש כמו שובל של זרם ברז אחיד וחזק, מאט את הרגל ... כמו להכניס את הרגל למין מיכל כזה של ספוג מלא במים ולנסות לדחוף את הרגל בכוח לתוך העיסה הזו ולנסות להשתלב. פיט אין. פאק. זה כואב. בלי דמעות!!

מקשיבה בחצי ריכוז למטפלת האחרת, מנסה להתעלם מהתחושות הנוראיות, להתעלם מדגי הפיראנה  הדמיוניים שמנקדים לי את הרגל, היי רגע, מה קשור עכשיו רגל שמאל נרדמת לי? עושה תרגיל אופניים. מסתבר שהנמלים יודעות להגיע לכל מקום. גם למים. הרגל מתעוררת. ממשיכה את התרגיל. מה????????????????? מה??? איך יכול להיות שאני לא מצליחה לעשות את התרגיל הזה??    אין מצב?? גלים של כאבים. העצב שאחראי על הפעימות והנעיצות מסמר מתעורר לחיים, כאילו מפגין נוכחות של, היי גם אני כאן. ואני דומעת, מכריחה את עצמי למצוא מחשבה חיובית שתרגיע אותי, אני כבר לא שומעת את המטפלת האחרת, מחפשת נקודה מסויימת שאוכל להתרכז בחלל העצום , לנסות להתעלם ממה שמתחולל בגופי, לנתק את עצמי קצת לרגע מעצמי כדי שאוכל לאפס את הכל .... איפו הנקודה הזו?? מסיטה מבט לצדדים, תוהה אם מישהו רואה מה קורה איתי, שששש תתמקדי .... הצלחתי. אייד דיד איט בצהלתה של דורה המפורסמת! אני מגיעה למקום שלי, אל רצועת החוף האלוהית שלי, אל המקום שהוא רק שלי, והדמעות זולגות, אוי אלוהים זה כואב. בסדר , בסדר. אל תכעסי שאת דומעת. קורה. תישארי במקום הזה שלך, תמשיכי את התרגיל על אוטומט, בקצב שלך. ועם הכאבים שלי, הדמעות שלי, מנסה עוד הרבה, רגע, חייבת לנשום. וואו. מנסה עוד קצת. ופתאום מתערבב לי הכל.... הכאבים הנוראיים האלו ,לרגע עוברת בי מחשבה שנלחמתי כל כך הרבה זמן למה? להרגיש שוב את כל הכאבים העוצמתיים האלו? לעמוד במצבים המביכים האלו? בבכי שאין לי פאקינג מושג איך הוא כמעיין המתגבר ולא נכחד אחרי כל כך הרבה זמן? על מה נלחמת? תגידי מה את מזוכיסטית??  ואז מגיעה מחשבה מתחלפת שאומרת: ששששש הלו הלו הלו תירגעי. הסיבה שנלחמת להגיע לכאן היא כי את יודעת מה נכון בשבילך, התעלמת מאמירות קשות ונוקבות, וראית רק מטרה, את יודעת שטיפולים שיקומיים והפעלת הרגליים הם הכרחיים. ואת יודעת שהמקום הזה יוכל לתת לך את המענה הנדרש. שששששש תפסיקי להילחם בדמעות. כוסאמם שיזרמו להן בכיף. גם ככה יש לך כאן תווית. אז תירגעי, זה שנלחמת והתמודדת עם כל כך הרבה במפרים כדי לחזור לכאן, ותהא הסיבה אשר תהא שהסכימו לאשר לך את 12 הטיפולים האלו, אז הכל טוב ויפה. ההתמודדות האמיתית היא מול עצמך. אז נכון, המלחמות מול בירוקרטיות ונהלים הן קשות, אכזריות ומתישות, ההתמודדות האמיתית מתחילה עכשיו.

הועזבתי מהשיקום כשהייתי במצב יחסית טוב, אפילו הצלחתי לנעול סנפירים  באחד או שניים מהשיעורים, הרצפה לא הכאיבה לי כל כך, אהבתי לעשות תרגילים במים כי הגוף הגיב יפה למים, כי החיבור למים עושה לגוף שלי טוב.

ואז אני מבינה, הסינריו שיש לי בראש כנראה שונה מאוד מהמציאות הקיימת. ביג טיים שונה.

בתפיסה שלי, הזמן האבוד הזה לא קיים. אני איכשהו "תקועה" על קצב ההתקדמות שהייתי בו כשהועזבתי, אם הייתי ממשיכה את השיקום מהמקום בו הפסקתי, מצבי היה הרבה יותר טוב. לכן במשך כל זמן ההתמודדות שלי מול בירוקרטיות הזויות, מטריפות, משגעות, מטרטרות של משרד הבריאות, של קופת החולים, של ביטוח לאומי, של מרב"ד, זה מה שראיתי לנגד עיניי. את זה שאני יכולה לעשות את זה. ראיתי את האפשרות הזו שאוכל לחיות סבירים ואיכותיים, שאוכל לחזור לפרנס את עצמי, שאוכל לחזור לנהוג סופסוף, שאוכל להיות עצמאית,  שאוכל לחזור לפתח את עצמי מבחינה אישית ולהקטין את עצמי מבחינה מימדית. שאוכל לאפשר לבן זוג שלי למצוא אותי. שאוכל לאפשר לעצמי למצוא את בן הזוג שלי.

 בכל דבר רע יש משהו טוב, והרי למדתי כל כך הרבה דברים על עצמי, על הסביבה שלי, על המשפחה שלי, על האמת שלי. לא משהו. באמת. אז מצוידת בהבנות, הארות, תובנות ועם מקצה שיפורים ושיבצורים של מצבי הבריאותי, אני אקבל את הצידה לדרך בטיפים, תרגילים חדשים, בתפיסה שלי, אני כבר שם, רק מגיעה לקחת צידה לדרך.

ואלוהים מברכ/ת אותי בהפתעה של החיים. תודה.

במציאות שלי, כבר בשעה הראשונה,  אני מבינה שהפער בין התפיסה שלי לבין המציאות הקיימת הוא כזה גדול. עצום. גדול מימדים. קיוג'.

אני יכולה להחליף את הדמות המפורסמת מהמשפט: בראש שלי אני בת 20, הגוף שלי אומר: היית מתה. או לחילופין, להיות זו שהמשפט הזה נאמר עליה.

זה אשכרה ככה.

כי מרוב הנחישות שלי לחזור לטיפול שיקומי ולקבל הקלה בכאביי, שכחתי שעבר זמן. ועוד זמן. ועוד בדיקה, ועוד רופא, ועוד פרופ' ... ועוד ועדה, ועוד מבחן, ועוד בדיקה, ועוד לא, לא קיבלנו את הפקס, אבל דיברתי עם X  היא הבטיחה לי שהיא תטפל בזה, היא אמרה לי שהיא דואגת לי באופן אישי, בבקשה תבדקי איתה. מהצד השני אני שומעת : אה, X יצאה לחופשה. ושוב, הכל מההתחלה.

אה... איזה קטע, גם עוד תיסכול הגיע.

ותוך כדי נזכרת בהקדשה שקראתי בפעם הראשונה בחיי בברכת יומהולדת  שקיבלתי בעבר שנראה ומרגיש כל כך רחוק כשנות אור ועדיין זוכרת את תחושת ההתרגשות עד דמעות לקרוא את זה.

המשפט של רבי נחמן : ביום בו נולדת , זהו היום בו אלוהים החליט כי העולם אינו יכול להתקיים בלעדייך. מתחילה לתהות אם המשפט תקף לגביי. כי אני כאן, חיה, נוכחת, כואבת, זועקת, מתפללת אל העולם, אל היקום , אל אלוהים , אל ההיא שם למעלה היושבת במרומים,  ונראה כי העולם אינו חלק ממני ואני איני חלק ממנו. האמנם?? הייתכן?? הכצעקתה?? אממממממ האם זוהי תעלומה?

 

ועושה תרגילים בבית, ומקפידה, ומשתדלת, ומתחילה לזייף, אפעם לא מחרטטת. די. אין לי כוח לעשות תרגילים. מחר. מחר אני אעשה מחר.  7 חודשים זה הרבה זמן. חברים נוספים של תיסכול הגיעו. מצויידים במיטב האביזרים הנלווים.

ואני כועסת על עצמי, על הימים בהם הצדקתי את חוסר סבלנותי ודחיתי ימים על גבי ימים את עשיית התרגילים, כועסת על עצמי שאולי הייתי קלה מדי עם עצמי או קשה מדי עם עצמי. משהו מדי עם עצמי זה בטוח. כמה זמן יקר ומשמעותי הלך לו לאיבוד.

אני כועסת על עצמי כי שוב אני פורצת בבכי. ואיך יכול להיות? פאק, מה את ילדה קטנה??? את הרבה יותר חזקה ממה שהיית, את לא באמת צריכה את הבכי הזה. מיותר. די. תפסיקי. אופפ.

בין מסע כומתה אחד למשנהו (ללכת את מסדרונות בית החולים) אני מעסיקה את עצמי בשיחות עם עצמי. שולפת משפטים מחזקים, לפעמים מגחכת ביני לבין עצמי על שילובים של משפטים. מצחיקה את עצמי, באמת, אני כל כך מצחיקה את עצמי שאני חושבת שאם מכון וייצמן היה לוקח אתגר לחקור את מה שעובר לי בראש בזמן אמת היה מוצא איזו נוסחה בריאה לשלב בחיים. מצחיק לאללללה שם למעלה.

 ומדברת ושומעת ונושמת וחיה את האמת השלי. ההתמודדות הנוספת מתחילה עכשיו. דף חדש.

דף חדש, דף חדש, דף חדש, דף חדש, דף חדש, דף חדש, דף חדש, דף חדש?!

וואו. במצב הנוכחי שלי, אני צריכה מחברת חדשה. עם מלא מלא דפים. בכריכה קשה.

ומאתגר לי מדי. מודה. איך מתחילים דף חדש במקום בו יש עלייך תווית? איך מתחילים באמת דף חדש במקום שאת יודעת שיכול לעזור לך אבל הוא לא משדר על אותו תדר מולך?  איך מניחים למשקעי העבר-קרוב הזה וממשיכים הכל מאיפה שהפסקתי?

אני כל כך הרבה זמן מתמודדת עם כאב. מאתגר לי למחוק את הימים הארוכים של חוסר וודאות ותיסכול יומיומי, מאתגר לי למחוק את ה: נו, מה יש לך? את סובלת כל כך הרבה זמן, מה זה חודש חודשיים בשבילך להמתין לבדיקה? תגידי תודה, זמני ההמתנה הם מעל חצי שנה.  מאתגר לי לתלוש במחי יד את כל האמירות הטראומתיות ששמעתי בדרך, בין אם מרופאים, משפחה, חברים או סתם אנשים שחשבת שהם אוהבים, או סתם אנשים שאהבת לאהוב.

למחוק את כל זמני ההמתנות בין בדיקות לבדיקות בין תורים לרופאים בין ביטולים כאלו ואחרים, מאתגר לי פיזית ונפשית.

ומוצאת את הווסת שיוכל לווסת את כל מערבולת הרגשות האלו, חושבת חיובי, מאמינה במשהו אמיתי. מאמינה בעצמי. מרפאת את עצמי. עכשיו רק צריכה למצוא את האיזון הנכון.

חכמה קצת יותר מאתמול, מצויידת באמונה מלאה בעצמי, מתפללת  שיהיו בי הכוחות להתמודד עם האתגרים הפיזיים והנפשיים העומדים בפניי. עוד רגע והם מאחוריי. עד אז:

תן בי את השלווה לקבל את הדברים אשר אין ביכולתי לשנות .

את האומץ לשנות את אשר ביכולתי.

ואת התבונה להבדיל ביניהם.

סופ"ש בריא ונפלא !

(מומלץ בטמפרטורה הנכונה להאזין לשיר ולקרוא את המילים.... שבת מבורכת)