כמה זה מפחיד, לדעת שיום אחר הכל יכול להיגמר.. ככה בבום.בלי שום התראה בלי שום הכוונה , פשוט למות..קריסת מערכות דום לב, עילפון, דופק חזק, משב רוח חמים, הזעה רעד , וכמה שניות ודי..ואומרים , זה קרב זה יכול להפתיע.. תשימי לב, אבל את בשלך.. במחשבות שלי זה לא יקרה..בבועה הזאת שהכל בסדר למרות שכל הסימנים מראים שלא.. למרות הניסיון והמאמץ ואף ההצלחות הקטנות אבל עדיין.. את שם את בסכנה מתמדת..ואת מתחילה לתהות אם זה שווה, אם הניסיון המאמץ ההצלחות הקטנות שוות את זה?שוות את האולי את החיים את היכולת לחיות למספר רגעים.. את הכמעט , האם זה שווה?וישנם רגעים שאת אומרת לעצמך ברור ששזה שווה.. זה החיים שלי, היכולת לפתח את עצמי, הבית שלי, הבית שבניתי לי, העצמאות שלי, העבודה שלי המשפחה שלי.. החברות, הסיכוי הקטן הזה שיהיה אהבה בעתיד , אבל האם זה יקרה?אני אצליח? אני אצליח להרוויח את כל זה ?מבלי שיקרה משהו שיפתיע לפני?אי אפשר לדעת, הדבר היחידי שנותר זה לנסות.. לקום כל בוקר ולומר תודה, תודה שאני עדיין נושמת ועומדת על הרגליים.תודה על העבודה, על הבית..תודה על החיוך שיש לי על הפנים,תודה על המשפחה שלי.. וכמובן תודה על הכוח שאתה מכניס לי מרגע לרגע.. ולסימנים ולמלאכים הקטנים שאתה שולח לי בדרך..אני רואה אותם, אני מרגישה אותם ונדהמץ כל פעם מחדש למה מגיע לי כל הטוב הזה שאתה מציב בפניי..וכמובן שיש רגע ביום שאני נופלת בו, אני לא כזאת חזקה כמו שכולם חושבים.. אני חלשה ומאוד.. חלשה מולו, הוא חזק יותר ממני הוא לא כול כולי כבר אבל הוא חזק יותר.. הוא דומיננטי עקשן עם ביטחון והוא יודע טוב מאוד איפה לגעת בי , באיזה נקודות ללחוץ בשביל להחיות אותו... וכמעט כל לילה לאחרונה הוא פועל.. לא יודעת איך לעצור אותו או בעצם לא כל כך רוצה לעצור אותו.. לפעמים מחכה לו, מצפה לו שייגיע יודעת שבערב הוא מגיע מופיע.. ואני כמו מכורה מחכה לו , שיגיע ויגרטם לי צמרמורות כמו שקורה בדרך כלל.. ולפעמים הוא מאכזב , הוא מתיש מעייף גורם לי לסבל , לחולשה עד רמת העילפון, תשושה ומרוקנת.. אבל עדיין חושקת בו עדיין מנסה בשנית שאולי הבאה לא תיהיה כמו הראשונה ולא.. אותו דבר..ותחושבת הריקנות האכזבה שהוא ניצח .. שאפילו לא נחלמתי מולו אלא להיפך חיכיתי לו איפשרתי לו להשתלט על כל כולי.. כמה אני חלשה מולו, כמה אני מרקינה ראש ונותנת לו להיות השולט המחליט המשפיע .. השופט! והוא גם זה שיחרוץ את גורלי.. לא אני לא הרפואה לא העזרה לא המשפחה הוא.. הוא יכריע מה יהיה איתי.. היום אני לא מעוניינת בו שיחרוץ.. רק רוצה לשחק איתו , להגיע מידי ערב משחק אחד או שתיים ודי.. אבל המשחקים האלה  נמשכים ומתעצמים.. וממשחק אחד נהפך למשחק שני.. ולאט לאט עד לשלישי ורביעי.. עד שזה נהפך לחיים , משחק החיים.. כמו רולטה רוסית.. עד שדי.. עד שהלב יחליט שלא מגיע לו יותר והוא עייף..מתי אני אהיה עייפה ממנו? מתי אני אחליט שדי.. לפני שהלב שלי יחליט? אם אני אספיק?כואב ההרגשה שאומרת שלא.. שאני לא אספיק.. ושפשוט כמה שזה כואב לומר אני מחכה ללב.. שהוא יחליט כי לי אין אומץ לומר לו שדי..