אין דבר שאני אוהבת יותר מאשר את הצל שלי בבוקר.

מרגיש קצת מוזר להודות בזה..

אבל אני יכולה למצוא את עצמי הולכת הליכות ממושכות בשמש הקרירה והנעימה של הבוקר,

מעניקה לה את האפשרות ללוות אותי מאחור.

והיא בתמורה יוצרת עבורי צל ארוך, רזה, חד וברור.

צל שמבהיר לי את כל הבלבול, עוזר לי לחייך.

ואני מסתכלת עליו, מחייכת לעצמי כמו מפגרת.

באותו הרגע שאר העולם לא קיים מבחינתי.

זה רק הצל שלי ואני.

הולכים יחד.

יד ביד.

כמעט נוגעים אך שומרים על מרחק הגון.

ואני מנסה אותו, מרימה את היד, בוחנת עד כמה שלדית היא נראית.

רק הצל שלי מראה לי את האמת שאני באמת מעוניינת לראות.

במקום בו המשקל, המראה והעולם נכשלו,

הצל שלי שם בשבילי.

מראה לי עצמות,

חוטים שחורים דקים שמסמלים את מהות החיים שלי.

אבל כל הצללים אנשי מקלות הם.

אנשי מקלות שמסתירים בתוכם חיים שלמים.

כל צל מחובר לאדם אחר,

לחלומות אחרים,

לשאיפות, להישגים, לשמחות, לאכזבות.

ורק הצל שלי מחובר לכלום.

הצל שלי הוא אני,

ואין משהו מעבר.

לא מצפה ממנו לסמל שום דבר,

לא מצפה ממנו לעשות שום דבר.

רק להיות צל.

רק לשקף לי את החלום הגדול ביותר שלי.

והוא מצליח.

בכל בוקר מחדש.

תודה לך שמש יקרה,

על שבדרך מעוותת משלי,

את מצליחה לגרום לחייך כך סתם בלי סיבה.