אטימות המח, מסך שחור ירד

משאיר אותו ריק ואותך לבד.

שלא תדעי מה קרה, או יקרה,

שלא יתחרפן אם ידע או יראה.

והדברים עוברים ונכנסים,

אך בערפל שחור נתקלים.

ערפל שמסנן אותם מרגשות,

ערפל שיגן מפני הסערות.

והמח יודע שהוא אמור לבכות,

אך מנתק את חוט הדמעות.

המח מבין שהגוף עשה משהו אסור,

אך הערפל ניתק מיד את החיבור.

המח יודע שהיה מפחיד וסוער אולי,

שהרגש גלש והציף מידי

והעדיף לכבות את האור,

לכסות עצמו בבד שחור.

לתת תחושה שאין ולא היה דבר,

ככה יהיה קל יותר לעבור את היום והמחר.

ותוך כדי היא מתקשרת,

"את באה לחתונה", היא שואלת אומרת.

ואת עונה בקול חסר חיות ורגש,

"לא", הרופא לא מסכים את היציאה לממש.

היא בוכה ואת שומעת את הבכי,

ואת רוצה שירדו לך גם דמעות על הלחי.

להשתתף איתה בצערה,

אך המח נכנס לתוך מערה.

והוא אטום וסתום ואת הרגש מעיף,

לא נותן להתחבר לכאב שאת ילדתך מציף.

והתחושה נוראית,

מרגישה לא בסדר ולא אימהית.

מרגישה שכולם שולחים אליך אצבע מאשימה,

הכל בגללך, איזו מן אימא?!

וכשהשמועה פשטה לה בין החברות,

שבחתונה של אחותך לא תוכלי להיות,

ניסו להפוך עולמות,

ואת הגזירה לשנות.

אך המח בשלו, 

כאילו לא אכפת לו.

עם הגזירה כביכול השלים,

וכל רגש העלים.

אין עצב על כך שלא הלכת,

אין התרגשות לראות מה הפסדת.

מרגישה שכולם חוץ ממך,

עצובים או שמחים בשבילך.

ואת שמה כלפי חוץ מסיכה,

ומשחקת אותה, עצובה או שמחה.

רואה דרך הטלפון את השמחה והגיל,

מנסה להתחבר, אך ללא הועיל.

שולחת לכולם חיוכים ונשיקות,

משחקת את מה שמצפים ממך להיות.

אך בפנים, אין חיבור, הרגשות מוסכים,

רוצה רק להיעלם. גם מהמסכים.

שיעזבו אותך בשקט, שייהנו עם עצמם,

ממילא את לא נמצאת שם איתם.

והמח ריק לא נכנס אליו דבר,

והנה כבר הגיע יום המחר.

רוצה לקרוע ממנו את המסך השחור,

אך מפחדת שתפלי שוב עמוק לתוך הבור.

מרגישה שלא מסוגלת להתמודד

ולכאוב את כאב ההפסד.

להרגיש את חיצי האשמה

ולדעת שהכל בגללך, אלא מה?

אך גם ככה אי אפשר להמשיך את היום,

כאילו לא קרה משהו איום.

והנה רק ניסית להסיר מעט את המסך

החרדה שוב נכנסה והציפה כ"כ.

לא יודעת מה עדיף,

האם את הרגש להדיף,

להיות מנותקת מכל תחושה,

ורק לדעת שאמורה להיות שם הרגשה,

או להיות מחוברת למה שעלי עובר

ולתת לחרדה את הגוף לערער?