עבר מלא זמן מאז שניסיתי לפרוק, לא שלמישהו באמת אכפת, אבל אני כן רוצה להאמין שיש לי שם בין הפינות החשוכות חברים דמיוניים.  לאחרונה אני מרגישה בבדידות נוראית, וזה בנוסף לכל הדכדוך, הדאונים והמצבי רוח הקיצוניים, קוקטייל הרגשות הזה גורם לי לחוסר שליטה טוטאלי על החיים שלי. אני באמת לא מרגישה שאפילו בנאדם אחד מזדהה איתי, מודעת שקיימים כאלה אבל איפה הם? אני מאוד רוצה להרגיש חלק מחבורה, חלק ממשהו, העיקר חלק שניתן להשלים אותו. הרי אני מסתכלת מסביב ולא רואה אפילו סימן לאנשים בודדים אלה, אני רואה שמחה, שומעת צחוקים, ויש אותי עומדת בזווית ובוהה, מה שאני מרגישה זה לא רק בדידות, הרגשה של ריקנות מציפה אותי והרבה מעבר לזה. 

אני עדיין יכולה לחייך לדברים הטובים ולצחוק כשהבדיחות מצחיקות, אני עדיין יכולה לדבר עם אנשים וליהנות בימים נחמדים. אבל כשאני חופרת בפצע וחודרת טיפה עמוק , כשאני לבד, יש בי משהו שבור ואני שוב פעם נופלת לתוך העצב. 

אני מאוד רוצה להשתעמם כמו כולם מהמציאות האומללה ובמדורה הראשונה שאראה אני מוכנה לזרוק את כל הכסף שבעולם. למה ? כי לשרוד בעולם הזה זה כמו לתרום דם, אבל בלי כל הביסקוויטים והמדבקות כדי לומר שעשית משהו טוב.