כולם לא מאמינים בזוגיות שלי, כולם רק מתפללים שהסיוט הזה יגמר, שיבינו כבר הצעירים האלו שזה לא נועד להתרחש. אף אחד לא יופתע אם מחר אני אגיד לו שזהו חזרתי לשוק הרווקות הנחשקות ולמה שהם יופתעו בעצם? יש לי הרי נטייה לברוח, נטייה שאפילו קיבלתי בתורשה מאימי הגרושה, ונו מי שישמע עוד זוגיות שנגמרה, שנוספה לרשימה כתקווה שחוקה. וזה מה שהורג אותי באמת, חוסר האמון, העובדה שהכל כל כך מעורפל, כמו מבעד לעדשת מצלמה שעליה זולגות דמעות ומטשטשות את הקווים בין מה שאני רוצה לבין מה שממנו אני בורחת, כי בעצם אולי זה אותו הדבר. התשוקה שלי היא עקב האיכלס שלי, ממנו הסוף יגיע. ובעצם על מי אני עובדת, גם אני כבר לא מאמינה יותר, אבל אולי זה הכל התחיל מחוסר האמון שלי, כי אולי זה זה ואולי זה בעצם לא זה. המחשבות מתישות אותי, הרגשות מטביעים אותי, הכל נראה כבד מדי, מעיק מדי, אני עייפה, עייפה כל הזמן מהמשא הזה שאני נושאת, מתי יהיה הסוף? אני רוצה דבר אחד-אני רוצה אדם לחלוק איתו את חיי, שיהיה לצידי ואני אהיה בשבילו הכי חשובה, ואני גם מוכנה לתת בתמורה, שהרי אין דבר כזה כמו ארוחת צהריים בחינם. אני מוכנה להשקיע ולתת מה שאני יכולה, אני רק צריכה להרגיש שאני מקבלת חזרה, שימו לב תעצרו רגע-לא רק לקבל חזרה אלא להרגיש את זה, לדעת את זה במהותי. חוסר האונים שבמצב מטריף אותי, מעיף אותי מעבר לקצה עליו נתליתי בשארית כוחותיי בשבועות האחרונים ושוב אני מרגישה שאני שוקעת במצב המוכר, המחריד, שעוטף אותי כמו שמיכה חמה וחונקת, אני רואה את האור מעבר לפינה ואילו אני נשאבת לאפילה, היא בטוחה ומוכרת, אבל היא גם נדבקת אליי כמו מסטיק, אי אפשר להוריד את הכתמים השחורים האלו אחרי זה במשך חודשים. ואף אחד לא יכול להוציא אותי מהאפילה, עם כל הרצון הטוב, כי האחד לא מדבר בשפה שלי, הוא מדבר בשפה חייזרית שנמאס כבר לפרש אותה, נמאס כבר להשקיע באחר, אני רוצה שישקעו בי כבר פעם, הקללה "בזיעת אפיך תאכל לחם" נאמרה בכלל על הגבר-אנחנו אמורות לסבול רק בילדים-או אולי בגלל שהיום הריון ולידה נהיו קלים יותר אז חלק מהקללה של הגבר הועברה אלינו? עייפתי. עייפתי ממחשבות שמשמשות רק כשהסחות דעת זמניות, אני רק רוצה לישון, אני כל כך עייפה כבר מהכל.