אני לא יודעת מה יש לי..
בטיפה יותר מחצי שנה האחרונה התחלתי לחשוב על המוות , בהתחלה זה היה פעם בכמה ימים ממש בקטנה
אבל לאט לאט זה הפך ליום יומי שאני חושבת כמה שהזמן עובר מהר ושאני הולכת פשוט לא להיות כאן ואז גם התחלתי לחשוב על ההורים שלי , ובעצם כל מי שסובב אותי
אין לי כבר יום אחד שזה פשוט לא עוזב לי את המוח וזה כל-כך קשה בגלל שזה מוציא חשק מלצאת , מלעשות דברים - בגלל שממילא בסופו של דבר איכשהו זה ייגמר תוך שנייה כאילו לא היה ושזה לא חשוב בכלל
ברוב הימים אין מצב שלא יהיו לי דמעות כי איבדתי חשק לעשות דברים , המחשבה שאמרתי מקודם רודפת אותי ולאחרונה אני גם כועסת על הכל , על ההורים שלי , אחותי , החברים שלי ..
העיניין הוא שאני יודעת שפשוט אני צריכה להפנים שזה ייקרה כי זה לא שיש לי איך למנוע את זה אבל מסיבה כלשהי זה פשוט לא עוזב לי את הראש !!! וזה פשוט משגע אותי , אני שונאת לעזוב את הטלפון וללכת לישון בגלל שאני פשוט לא מצליחה להרדם מהמחשבות וכל לילה פשוט בוכה עד שאני נרדמת
אין לי כןח כבר לכלום ופשוט לא ידעתי מה יש לי כי זה פשוט לא מפסיק כבר חצי שנה אז לפני שעה החלטתי לבדוק באינטרנט באיזה מצב צריך כבר לפנות ליעוץ - שמתי לב שהרבה מהמאפיינים שם גם קורים לי ואז עברתי למאפייני דיכאון והאתר הפנה אותי לאתר הזה אז החלטתי פשוט לשאול .. אני מבקשת שלא תשפטו או כל דבר אחר כי זה באמת קשה לי ומעיק על היום יום שלי .
אשמח לדעת אם מישהו חווה פעם או חווה כעת מצב דומה ואם כן איך הוא התמודד / מתמודד עם זה ? וגם אם לא חוויתם אשמח לדעתכם לגבי מה ששיתפתי .
no one
היי אמילי, ברוכה הבאה לפורום את מוזמנת לפרוק כאן את כל מה שתרצי, מבטיח לך שאני לא אשפוט אותך ורק אתמוך בך. אני לא בטוח שהבנתי אותך נכון, את מפחדת מהמוות ? אני מקווה לנחם אותך לפי דעתי המוות הוא הדבר הכי יפה שיש לנו כבני אדם לדעת שלסיפור הזה יש סוף. עכשיו המוות רחוק ממך אבל כשהוא קרוב הוא נראה כל כך יפה וכל כך מנחם חבל שאת דואגת, אולי גם את תתאהבי בו ואז חבל על הזמן שפחדת ממנו, לפעמים הדעות שלנו משתנות, וגם הדעה שלך לגבי המוות יכולה להשתנות. כשמגיע הרגע הוא לא מפחיד בכלל, הוא אפילו יפה מאוד ... משחרר ... אני מקווה שעזרתי ולא הפחדתי אותך, את ממש צעירה, ממש כשגודלים התפיסה לגבי המוות משתנה :heart:
no one
יש לך עוד כל כך הרבה דברים שאת יכולה לעשות. גם לימודים גם משחקים וסרטים גם חברים וחברות בנים לבלות עם המשפחה את צעירה מדי אפילו לחשוב על צבא ועבודה :smile: רק בת 14 ... יש לך כאן עוד הרבה הרבה שנים :) החיים הם בית ספר אחד גדול אולי כדאי לדבר עם ההורים על זה על משמעות לחיים :) אולי למבוגרים יש הרבה תובנות כולם חושבים על זה ... זה מעניין וחשוב אני לא מבוגר מדי, אני מקווה שידברו איתך ולא יתחמקו יש מבוגרים שמתחמקים שמדברים איתם על זה אולי גם הם מפחדים או שהם לא רוצים שנדבר על זה כי "אנחנו עלולים להכנס לדיכאון" או "שאנחנו לא מספיק בשלים להתמודד על המחשבות על המוות"
אבטיח
היי אמילי, בתור אחת שבגילך אני יכולה לספר לך שגם לי הייתה את התקופה הזאת בערך לפני שנה. ביום שהחלטתי להפסיק עם הכל, להבין מה משמעות האוויר שאני נושמת ולהתחיל להגשים את החלומות שלי, היה ביום שאבא של אחי ואחותי החורגים נפטר. פשוט באמצע יום בהיר אחד, זה היה שוק. לא ידעתי איך להגיב וקיבלתי את הסטירה הכי חזקה שבן אדם יכול לקבל. אני לא יודעת מה אני הייתי עושה במידה ואבא שלי היה נפטר. אני יכולה גם לספר לך שהם לא היו בקשר כל כך טוב איתו, אבל בכל זאת אבא זה אבא וחיים זה חיים. לחשוב על המוות זה דבר לגיטימי והגיוני, כי איזה אדם לא מגיע לשבריר של שנאה עצמית. כאב. והשפלה? הדרך שלי הייתי להתחזק בדת, לחזור שוב להאמין. כי איבדתי את האמונה שלי מזמן. זה קשה, כי כשפוגעים בי רצות שלי המחשבות שוב על ההשפלות שעברתי ובעצם מה הטעם לחיות? אבל זה עובר כי מצאתי חברים טובים, שאולי לא יודעים את הסיפור במלואו אבל בכל זאת קוראים אותי כמו ספר פתוח. אני מציעה לך למצוא חבר/ה אחד לפחות שיהיה לצידך. המוות מגיע בסוף, השאלה היא כמה אנחנו מוכנים לחכות לו- במקום להגשים חלומות?
no one
היי אבטיח הקטנטנה תגשימי את כל החלומות שלך :heart: