שנים רבות שלא צעדתי, אפילו לא הגעתי עד לחנות הקרובה לביתי. המחלה הכבידה את רגלי והשרתה בהן תחושת עייפות וקושי תנועתי.

בכל פעם ששמעתי שאחד ממכרי מטייל 'בשביל ישראל' התקנאתי בו עד מאוד.

בשנה האחרונה החלטתי שדי, שבמקום לחשוב שאני לא יכולה, אנסה. וכך החלטתי לאמן את עצמי בהליכה, למרות התחושות הקשות. הפעמים הראשונות היו כמעט בלתי אפשריות. היו רגעים שאמרתי לעצמי בשביל מה? אבל אז זכרתי שאני חייבת להתמיד, שהנופים של הטבע והארץ יעשו לי רק טוב. וכך, למרות הקושי, הגדלתי מדי שבוע את המרחק.

ההליכה בטבע, למרות הקושי, ממלאת אותי באנרגיות חיים, הצמחייה, האופק הפרוש לפני, האוויר הנקי, כל אלה מאפשרים לי להתגבר וכמו משכיחים ממני את כל הקשיים.

לשמחתי מצאתי חֶברה שהמסלולים שלה הם במקטעים קצרים שבין 6-9 ק"מ בכל פעם, ואלה משולבים בביקור באתרים ארכאולוגים.

השבוע יצאתי לחלק הראשון של המסלול.

היינו בצפון. מסלול מקיבוץ דן ועד לגשר שניר שכלל ביקור מהנה בתל-דן.

לא האמנתי איך בסוף הקיץ היבש והחם זרמו מים רבים בנחל.

אני צועדת לאט בקצב שמאפשר לי ללכת מרחק ארוך. בשל בעיות בשיווי משקל אני נעזרת במקלות הליכה לייצוב ואחיזה טובה בשטח. ההליכה שואבת ממני כוחות ודורשת שאתרכז בכל צעד וצעד.

בסופו של יום צעדתי 12.5 ק"מ. חלום שמתגשם ובו אני מנצחת את הטרשת נפוצה.