ביינות לסערות החורפיות שיש בארצנו לאחרונה, יום רגוע המאפשר לנו לצאת להרפתקאה נוספת.

יצאנו לדרכנו צפונה כששמים כחולים ושמש זורחת ניבטים מחלונות האוטובוס.

נסענו ישירות לנחל קדֶש, שהוא נחל אכזב ומצוקי הנמצא בהרי נפתלי.

ירדנו בערוץ אחד ועלינו בשני.

תוואי הדרך היה מלא בוץ שיצר בכל צעד סוליות מחליקות על נעלינו. 

נאלצנו להפעיל את כל חושינו לתכנון מוקפד של כל צעד, היכן להניח את הרגל שלא תחליק, היכן להיאחז בידיים שיתמכו במשימה.

עשינו עבודת צוות, כל חבר בקבוצה נעזר באחרים ועזר להם. חוויה שהיתה מגבשת במיוחד.

בעבורי המסלול שהכי אהוב עליי.

ההתמודדות הייתה קצת יותר קשה כי לרגלי השמאלית חיים משלה ועליי להתחשב בה בתכנון הטיפוס והירידה.

ההימצאות במקום פסטורלי – נחל זורם, צמחיה עבותה מסביבנו, רקפות פורחות חבויות בין הסלעים, פטריות גדלות מגזעי העצים ומפלונים קטנים – ממלאים אותי בהתרגשות רבה.

היה רגע שבו חיכיתי לתורי לטפס; עמדתי במקום ולגמתי מים להנאתי. ברגע אחד של פיזור דעת בהילוך איטי מאוד מעדתי כל כולי למי הנחל. רגע מביך קמעה.

יצאתי מהאירוע בשלום, תרמיל הגב הגן עלי מפגיעה בגב.

מיתר המכאובים והרטיבות התעלמתי וסיימתי מאושרת את המסלול רטובה ושמחה.

צעדנו עד נבי יושע ונכנסנו למוזיאון הרעות, בו מתוארים הקרבות על מצודת כח, לאחר עזיבת הבריטים, בהם נהרגו 28 לוחמים, תוך כדי הדגשה של הקרבה ורעות.

בצאתנו מהמוזיאון החל לרדת גשם והוחלט לשמחתי לוותר על המשך הצעידה.

לסיכום הייתה חוויה מאתגרת ומגבשת וחזרתי מאושרת הביתה.

לתוהים, היו לי בגדים להחלפה באוטובוס.

להתראות בחוויה הבאה!