אתחיל מהסוף. כלתי ובני תיאמו עמי ביקור ליום שישי אחה"צ (אנחנו כולנו מחוסנים). כמובן שהמתנתי בשקיקה לרגע הזה.

הדלת  נפתחה, כלתי ובני נכנסו הביתה, וכך שנה של התנזרות מחיבוקים הגיעה אל סיומה. איזה חיבוק ארוך! איזו הצמדות חזקה, שמספרת את סיפורה של שנת קורונה. שנה שגרמה לנו לריחוק פיזי, לא טבעי, מהאנשים שכל-כך יקרים וקרובים אלינו. רגע מזוקק כל-כך. מתנתקים קצת, ושוב חיבוק ושוב. אושר צרוף של אהבת משפחה, ילדים והורים.

בזהירות רבה מתחילים לרקום תוכניות למפגשים עתידיים. פתאום ישנה קצת אופטימיות בימים של כל-כך הרבה דאגה ומניעה. 

מאז סיומו של הסגר האחרון, בו הרגשתי שאני אסירה בביתי, הצלחתי לאסוף חוויות טובות. 

יום לפני התחזית החורפית, המושלגת, הספקנו ללכת במסלול יפה ב"שביל ישראל": תחילתו בפסגת הר מירון, מחניון הפיסגה, ממנו ירדנו לאיטנו בדרך קסומה עד שהגענו לחניון העיקול. בדרכנו עברנו במצפה הימים, וסיימנו בקבר הרשב"י — מקום עליה לרגל במירון. גם ביקרנו בבית-הכנסת של המירון. למזלנו, רק בסיומו של יום החל לרדת גשם, שהפך במשך הלילה לשלג.

בשבוע שעבר, למרות תחזיות לגשם, המשכנו את המסלול מחניון העיקול. צעדנו לאורך ערוץ נחל מירון, והתחברנו לנחל עמוד, לנחל שכווי ולבריכות שכווי. הצעידה אכן היתה מאתגרת. הפעם ירד עלינו הגשם שעה ארוכה. המסלול נהיה בוצי, מלא בולדרים, ואנחנו הוצאנו מטריות, מעילי גשם ושכמיות, והמשכנו בנחישות לצעוד במסלול. החוויה העצומה שחווינו הגבירה את הגיבוש בין חברי הקבוצה, והשאירה את כולנו בתחושה של צפייה לפעם הבאה.

בימים אלו, כשהכל שברירי ולא ברור, כאשר שגרת-החיים חוזרת במעט, מצב-הרוח משתפר, והלב מתמלא תקווה. ישנה תחושה שאנו צועדים לימים טובים יותר.

מאחלת בריאות ושמחה ושגרה טובה לכולנו!

אריאלה