אני כותבת על זה בפעם הראשונה
לפי שבועיים בלבד התגרשתי :(
אני לא יודעת איך זה קרה או לפחות לא יודעת איך זה קרה כ'כ מהר
הכל כ'כ מורכב שלא יודעת מאיפה להתחיל.......
הכרנו לפני שש וחצי שנים , היינו מאוהבים מעל הראש, היינו ביחד כל הזמן, טיילנו שלושה שבועות בארה'ב לא הרבה זמן אחרי שהכרנו וזה היה טיול
מדהים! היה לנו סקס מדהים!
הוא היה כבר במערכת יחסים רצינית לפני שהכיר אותי והיה גרוש טרי בלי ילדים. אני הייתי רווקה ומאוד רציתי להכיר מישהו רציני ולהתחתן.
אז הינו יחד אבל לא עברנו לגור יחד ובאיזה שהוא מקום הוא לא היה בטוח כמה הוא רוצה קשר רציני ולא היה בטוח שרוצה למסד את הקשר.
הרגשתי שהוא מתלבט לגבי במשך הרבה מאוד זמן (בערך שנה) וחשבתי להפרד ממנו. היה לנו איזה ריב ובסוף הוא נפרד ממני הוא אמר שהוא צריך זמן לחשוב. נשבר לי הלב אבל הייתי חזקה והמשכתי הלאה. כעבור שלושה חודשים בלבד הוא חזר ושאל אם אני רוצה לחזור . התרגשתי שמחתי והסכמתי. אחרי חודש וחצי הוא כבר הציע נישואין. ת'אמת? מוזר שעניתי כן. הייתה לי תחושה מאוד מוזרה בבטן ושעניתי כן ממש לחשתי אותו. הייתי מבולבלת. רגע אחד אתה לא רוצה רגע אחר אתה כן. וגם לא הרגשתי שהוא שואל אותי בכלל מה אני רוצה....נכון הוא הציע נישואין וזו שאלה בפני עצמה, אבל כאילו ידע שאני אגיד כן וזהו.
כשהיינו מאורסים עברנו לגור יחד. בהתחלה לא הייתי אליו נחמדה כ'כ. כעסתי עליו , בגלל כל הקטע שהוא לא היה סגור עלי ואז פתאום הציע נישואין וכל זה , ולא נראה לי אמרתי לו מה שאני מרגישה. הוא היה חזור הביתה מהעבודה ואני קיבלתי אותו בפרצוף חמוץ . יום אחד הוא אמר :" אני מרגיש שאני מקבל אותך כפי שאת ואת לא מקבלת אותי כפי שאני ואם אני חוזר הביתה ומרגיש שיותר טוב לי בעבודה מאשר בבית אני ממשיך הלאה אני לא נשאר." המשפט הזה עורר בי משהו והחלטתי שאני משתנה אם אני רוצה שהקשר בינינו יעבוד.
כעבור חצי שנה התחתנו חתונה מאוד צנועה ויפה. נסענו לטייל שבוע אחרי והיה כיף.
שנה ראשונה של נישואין הייתה קשה . מריבות וחוסר הבנה כיצד באמת פועל כל המוסד הזה של הנישואין. ואני....אני עדיין הייתי מבולבלת ומפוחדת ובאיזה שהוא מקום גם חסרת אמון בגלל שנפגעתי ממנו כ'כ. התחלתי כן לשתף אותו ברגשות שלי אבל הוא פשוט אמר שהוא מצטער ולא ידע כ'כ מה לומר לי. עם הזמן ניסיתי לשים הכל בצד ופשוט לחיות את החיים . ניסינו להביא ילדים לעולם , טיפולי IVF וכל זה וזה לא הצליח .
המשכנו להיות יחד מבלי לנסות שוב להביא ילדים לעולם. ויתרנו מבלי לדבר על זה כ''כ. שנינו היינו בדיכאון מהסיפור. באיזה שהוא שלב חיינו חיי שגרה . עבדנו, טיילנו, בילינו יחד, לאט לאט גם זה דעך והיינו פחות מבלים יחד , כל אחד היה בחדר נפרד כל אחד ראה סרט או קרא ספר בנפרד , וגם התחיל הקורונה שזה ממש לא שיפר את המצב.
הרגשתי שאני כבר באיזה שהוא מקום עצובה מידי וכבויה מידי וכבר מבלי לשים לב יותר מידי פשוט ויתרתי. התחלתי לחשוב על פרידה אבל התלבטתי המון. כי היו המון דברים טובים . הוא אהב אותי והוא היה מוכן להישאר איתי "untill death do us part" . אבל אני הייתי בדיכאון והיה לי רע מאוד ולפעמים חשבתי שאולי אני כבר לא אוהבת אותו כמו פעם.
הוא בן אדם מדהים! הוא קודם כל חתיך ממשֱֱ , בעל חוש הומור, בעל לב טוב, עוזר בכל מה שצריך, הנדי מאן, ילד טוב של אמא, תמך בי בכל דבר שרציתי, היה מנקה את הבית ומבשל לפעמים, הייתי יכולה לספר לו הכל , לשתף במה שקורה לי בעבודה, לימודים, חברות שעיצבנו אותי , כל דבר. אבל לא הצלחנו בינינו לדבר על מה שקורה בקשר. על מעבר דירה, על סיפור הילדים, על מה שמפריע לי או לו. כשהיינו רבים זה אף פעם לא היה שיח בוגר. זה תמיד היה מתפוצץ ולא היינו מגיעים לפתרונות . הוא לא ידע להביע רגשות בזמנים הקשים (נפגע, נעלב, עצוב....) והיה רק אומר שאני מאשימה אותו ומנסה ליצור ריבים. מה זה מנסה ליצור ריבים?? זה לא נכון! אני מנסה לדבר איתך בן אדם! מנסה שתקשיב לי שאני באיזו מצוקה !שכן מה לעשות קשורה בקשר שלנו, במה שקורה בינינו! זה היה כ'כ קשה שבאיזה שהוא שלב כבר וויתרתי. לפני שנה וחצי היה לנו ריב מאוד גדול שהיה משולב בקללות מצידו. אמרתי לו חייבים טיפול זוגי חייבים! הוא לא הסכים בשום אופן. רק עכשיו שאמרתי לו שאני חושבת על פרידה הוא הציע טיפול זוגי . אבל ניסינו ללכת פעם אחת, אבל זה שהוא נזכר ברגע האחרון ממש עיצבן אותי וכבר לא הייתי במקום הנפשי לזה, אז זו הייתה פגישה אחת וזהו מרוב שהוא עיצבן אותי אמרתי לו מיד אחרי הפגישה שאני רוצה להיפרד וזהו. כי אחרי שניסיתי כ'כ הרבה פעמים לעבוד על התקשורת בינינו , לומר לו שאנחנו צריכים לדבר יותר את עצמנו ותמיד היה שם משהו לא בריא , משהו שלא נפתר באמת.
נפרדנו, הוא נפגע מאוד , הוא לא הבין בכלל מה עובר עלי.
אני שבורת לב , גם אני אהבתי אותו ורציתי שזה יעבוד בינינו.
קשה לי כ'כ.
הוא חסר לי. הוא היה חלק ממני , אני כל יום כל היום חושבת עליו ומתגעגעת אליו. אני יודעת שאין הרבה מה לעשות עם זה.
אמרתי לו דברים שאני מתחרטת עליהם מאוד .
אני יודעת שהוא עדיין אוהב אותי (אמר לי גם לאחר הגירושין). אבל לא יודעת אם זה רעיון טוב שנחזור.
אני לא יודעת מה לעשות ,רוצה להתקשר אליו אבל זה סתם יפגע בו כי אני לא סגורה על עצמי. הוא חסר לי .
מרגישה חרא, מרגישה שאני אשמה בכל מה שקרה. שאולי הייתי צריכה ללכת לטיפול הזוגי...
הלב נשבר לרסיסים.
אני מרגישה שאולי זה טעות
אני כבר לא יודעת
מחשבות שלכם ??
מישהו שעבר משהו דומה ומעוניין לשתף??
תודה