שכחתי שהקוראים פה לא מכירים אותי. תמיד הייתי אכפתי עד רמה שזה פוגע. מכל אדם היה אכפת לי. כל דעה. הייתי הולך רחוק בשביל אנשים שחשובים לי, אפילו רחוק מדי ועל חשבוני האישי. בימים אלה אחרי מקרה קיצון למדתי על עצמי את המשפט שהפסיכולוג אמר לפני שנים ''לרוב האנשים יש חוצץ בינם לאנשים אחרים. אנשים מסוימים יכולים להיכנס וכל השאר נשארים בחוץ''. זה ההסבר הכי טוב שלי

כל אחד צריך חציצה בינו לבין העולם. השאלה היא המידתיות. כמה עבה, כמה בלתי חדיר. קיצוניות בד"כ לא מיטיבה. צריך למצוא את המידה המתאימה.