פאודה עונה 1 נגמרה. כמה זה שונה לצפות בזה 6 או 5 שנים אחרי. לחשוב שעבר כל כך הרבה זמן. אני זוכרת את היוםשבוצפיתי בכל העונה הראשונה בבינג'. זה היה יום שבת. היה קיץ. אמא הייתה בחדר שלה, אני בחדר שלי. כל היום. כל היום, 12 פרקים ברצף. 12 פרקים של עיוותים למוח, שוק אחרי שוק אחרי שוק. לא הספקתי להתאושש ממוות אחד, והנה עוד אחד ועוד אחד. ופתאום נחמדים, ופתאום איום. ופתאום אהבה, ופתאום פחד וכעס. הדבר שהכי אהבתי עכשיו הוא הסצנות הארוטיות. בין גלי לנאור, בין אמיר/דורון לשירין. ליאור רז... גררר, הוא כזה מושך. כזה גבר. איתן, יש בו משהו ממנו. צפיתי בסצנות הקטנות האלה, וחשבתי על איך ממני הוא מפשיט את השמלה כמו מעל שירין, והבשר שלנו נצמד אחד לשנייה מלפנים. החזה שלי על החזה שלו, בטן, עור, חום. איך הוא מחזיק אותי, מחבק אותי, ותופס אותי בתחת. כן, בא לי "תחת", לא "טוסיק". ואחר כך, כשהם היו במיטה, מחובקים, מתעלסים. זה נראה כל כך טוב, כל כך נעים. אני גם רוצה כזה.

יותר מוקדם איתן ואני התכתבנו. אני מתגעגעת אליו. יום אחד אנחנו מתוקים, ויום אחר רק קשיים ותהומות. איך בשיר של ספיר סבן? "שפלים וגאויות". לכל המתעניינים: "אני לא אשמה", שם השיר. "אני לא אשמה שאין לי אהבה. הלב שלי טבע בעומק השריטות, ואולי השנה תביא לי אהבה. הלב שלי שבע שפלים וגאויות". באמת ככה. אז, מה, לי יש אהבה? איך יודעים? זה רק כזאת שנשארת? שיציבה? לא גרושה ועם ילדים ושרוצה לחזור לאישה? ולא התכתבויות וירטואליות מתוקות מתוקות, אבל בלי קשר בין כתוב לפנים? ולא דימיון על גבידימיון על גבי דימיון?

אז כן, הדמעות. קצת מפאודה, הרבה מאיתן, גם הרבה כי אני פשוט עייפה. אני פעם ראשונה, מאז הגעתי הנה, חודש, לערך, חשבתי את המילים "אני רוצה הביתה". וזה מאיים. התכנון הוא לחודשיים. משמע, עוד חודש לפניי. אני עייפה. אני כועסת. עייף לי, עמוס לי. חנוק. 

הכרתי כאן מישהי. רק כמה שעות בילינו ביחד, אבל ההרגשה הייתה כל כך טובה. אני ממש מפחדת לתאר עליה במילים, מרוב שזה מרגיש לי מדלל. היא עזבה לעיר שבה היא מתגוררת עם הוריה והמשפחה. אני חושבת שאם הייתי איתה, לא היה לי מחניק. נכון שאי אפשר לדעת, אבל מרגיש לי ככה. איתה הרגשתי אוויר. הלוואי שיהיה לי כזה כל החיים. אין לי. לא עם הרבה אנשים זה אפשר. 

ובכיתי, כי אני מתגעגעת לאמא שלי. לרוח שלה. ל-היות שלה. להיותה איתי. בבית. ללבוא אליה מדי פעם לחדר, לבק חיבוק. ללהגיד לה "אמא, אני אוהבת אותך", וללכת. ללשבת מחובקות מול הטלוויזיה, עד שהיא תגיד לי "טוב די, אני חנוקה, חם לי. תני לי קצת אוויר", ושנצחק. לשיחות לשנו אל תוך הלילה, כששתינו לא היינו נרדמות. והנה שוב. אני נגמרת. לא בא לי כלום.

ואם זה לא מספיק, אז גם יש לי עניין רפואי שמצריך בדיקה. וגם ככה זה מחריד אותי, בארץ, לא בארץ. אני כבר במצב שהלוואי שהיו לוקחים אותי לאיזה רופא אליל באיזשהו שבט נידח, שבו כולם מתהלכים עירומים ומעלים קורבנות פרחים לפסל מעץ, ושירקדו סביבי במעגלים עם מדורה ברקע. כזה. הכל, רק לא רופא. לא לקבוע תור. לא להתקשר, לא לברר. לא בלחץ. ועוד לא בשפה שאני דוברת... בכלל. איתן כותב לי עכשיו בדיוק. הוא שואל מה קשה. הוא פתח את הברז. כוס אמא שלו. הוא אוהב את שלי. יש לו סיבה. טובה. מאוד. גם אני אוהבת את זה שהוא אוהב את שלי. הוא אוהב לעשות לי נעים שם. ובכלל.

אני רוצה להיות במיטה כלהיום, ולבכות. וליצור. לצייר, לשיר. לכתוב. ושתהיה אווירה סביבי. שיהיו חיים. שיראו טלוויזיה, שנחליף דעות. שכל אחד יהיה בשלו, אבל ביחד. אצל בן הדודה השני היה לי מזה קצת, אבל אני לא יכולה להישאר שם יותר. למרותשאלה מילים חזקות מדי, זה נבלה וזה טריפה. ולא, שום נבלה ושום טריפה. אתם יודעים מה? למען הסדר הטוב, מן הפח אל הפחת. וגםהז לא נכון, אבלקק מבחינת ההרגשה שלי עכשיו. קשה לי. ואני צריכה שיעטפו אותי, שאוכל לבכותבשרט, בביטחון. יש לי אותי. אני יודעת שיש לי אותי. אבל קשה לי שיהיה לי אותי כאשני לא מסוגלת להקשיב לעצמי חושבת. זה לא להיות עצמי, עם עצמי. זו עצמי קצת אחרת. אנחנו מכירות, מתוודעות אחת לשנייה, אבל זה לא קל.

למי שקרא והגיע עד לפה, כל הכבוד. אשרייך. לא יודעת אם לי היה כוח להישאר עד כה. אני ממש חושבת שאת/ה חבר/ה אמיתי/ת. לעזאזל הכל. לעזאזל אנטיביוטיקה, לעזאזל רופא. לעזאזל אם לא לישון. אני אחיה. ככה או ככה, אני אחיה. 

Peace ואהבה, ופיס. נראה לי שילוב חשוב.

הדמעות יבשו קצת. בינתיים.