מידעהצהרת נגישות
תצוגת צבעים באתר(* פועל בדפדפנים מתקדמים מסוג chrome ו- firefox)תצוגה רגילהמותאם לעיוורי צבעיםמותאם לכבדי ראייהא+ 100%א-סגירה

21/11/21 17:32
722 צפיות

איך שהמוח האנושי עובד... אולי הוא לא אנושי פשוט, כי זה הזוי.

איך חודשים אני מתפתלת לי במאבק העיקש הזה של תאכלי אל תאכלי, זה כל כך לא חשוב, את בסדר, את מהממת, את שמחה, את טובה. ואז, בכמה ימים בודדים את כבר לא. את גדולה גדולה מדי, את נפוחה, את פוגעת, את מעיקה, את שתלטנית, את מציקה, את מכוערת, אף אחד לא רוצה באמת להיות לידך.

ואני יודעת שהכול בראש, העולם המשיך כרגיל, והיחס של כולם אליי לא השתנה משבוע שעבר, ושבוע שעבר עוד היה בסדר. אז אני גם ממשיכה כרגיל, בערך. עם פחות אוכל, עם יותר לימודים, עם יותר ספורט, עם פחות רוגע, עם פחות הנאה, עם יותר לחץ והסתרה. ומבחוץ לא רואים כלום חוץ מעייפות. אני כבר לא יודעת ממה אני עייפה יותר, ממחסור בשעות שינה או מהנפש הסוערת הזאת.

והיום הביאו סופגניות ללימודים. רציתי לשקר לעצמי ולכתוב שאהבתי סופגניות, אבל אני עדיין אוהבת. 'התגברתי' ולא אכלתי. כי זה פוגע, בי. זה באמת פוגע בי? במטרה שלי? אולי אני צריכה לפגוע במטרה שלי כי היא לא טובה לי? בכלל, מה זה נותן לי בחיים לא לאכול. כלום. יותר מדי חוסר הגיון והנה אני עדיין כאן. פועלת בחוסר הגיון משווע, צורח, אין בזה כלום. איך זה היכה בי בכלל?

אני יודעת שזה לא טוב. אני מניחה שיידע זה לא תמיד כל מה שנחוץ. אני יודעת שזה לא 'נו, עוד קצת למטה', אני יודעת שזה לא 'נתאזן ונחזור', כי זה לא עובד ככה. אבל איכשהו השכל לא מתקשר עם עצמו, כי שם יש משהו אחד ובפועל יש משהו אחר.

ועכשיו יקנו סופגניות לבית, כי אני הרי אוהבת (אמ אמ). ומה אני אעשה? לא רוצה לזרוק אותן לפח. זה יקר, לא מתכוונת לעשות את העוול הזה להורים שלי. אבל אני לא אצליח לסלוח לעצמי אם אני אוכל, אני לא רוצה להיכנס ללופ הזה של הלחץ שאחרי. זה יהיה מזעזע. אולי אחד לא יזיק? אולי אני אחשב את כל היום בשביל זה?

אוף זה כל כך מתמסכן.

הולך להיות שבוע נאחס

תגובות

אוף לאוכל כאן יש ריח טוב. אבל אני רוצה לא לאכול אותו.

זה קפץ לי בבום, איך שבשבת קרובת משפחה מסתכלת על הקינוח שהכנתי והיא אומרת לי "זה נראה ממש ממש טוב, נראה ממש טעים" והיא לא נוגעת בו, לא אוכלת. כי היא הרי החליטה שהיא עושה דיאטה מסוכר. והיא כולה מבסוטה שהיא פרגנה לי עכשיו על האוכל שהכנתי כי הוא נראה טוב. וזה היה לה כל כך קל לומר שזה נראה טוב וטעים ולהלל את הקינוח בלי לאכול וכולם קיבלו את זה כמשהו נורמלי.

ורק לי זה עשה פלאשבקים מטורפים וזעזע ממש. הערגה הזו לאוכל ולהראות רצון לאכול, בלי לאכול... הסתכלתי על הפנים השמחות שלה וזה כל כך הבהיל אותי.

והופ זה נתקע בי.

אני אדחוף את המחשבות שלי כאן כדי לא לחפור לכם יותר מדי וכדי לא להציף בפוסטים...

 

אזהרת טריגר, אולי.

בכל רגע שעובר אני נוברת בעצמי יותר ויותר מה הייתה נקודת ההתחלה. כי זה תמיד 'זה רק התחיל לך, תטפלי בזה כמה שיותר מהר כדי שלא תישארי בזה'. מתי זה  באמת התחיל? מה בכלל הסיכוי שלי??

אולי מהילדה ההיא בגן בצהרון, שהמנהלת כל כך דאגה כי היא לא אכלה כלום כי היא לא אהבה כלום, והעדיפה להישאר רעבה במקום לאכול והיה לילדה קשה עם כל תשומת הלב שזה גרם. היא בסך הכול לא אכלה משהו שהיא לא אוהבת.

אולי מהילדה ההיא ביסודי שהחביאה את המנה השנייה של ארוחת הצהריים בתיק כי היא הייתה ממש רעבה אבל לא רצתה לקחת מנה שנייה מול כל השכבה, ואכלה הכול מהר, בבית.

אולי מכיתה ה, כשאמא ראתה סרט על בולימיה כי זה מה שהיה בטלוויזיה, והיא הסתכלה מהצד על הילדה בסרט מקיאה כי היא רצתה להיות רזה יותר, וזה דווקא נראה לה הגיוני.

אולי מהילדה ההיא בחטיבה שלא הייתה מוציאה את הכריך עם השוקולד בצהריים, והעדיפה לא לאכול בכלל בצהריים, כי כבר בבוקר היא אכלה כריך עם שוקולד ופחדה שיירדו לה על האוכל שהיא אוכלת. אבל היא בסך הכול לא רוצה להטריח את אמא בבוקר ,ולחם עם שוקולד זה הכי קל להכין.

אולי מהחטיבה כשהמחנכת סיפרה לכולם ברצינות על חברה שלה מהילדות שלא אכלה ודפקה לעצמה את החיים, ואותה ילדה רק חשבה לעצמה איך זה יהיה לנסות את זה, איך באמת כולן יגיבו.

אולי מהנערה ההיא בכיתה ט שהלכה כמו כולן לאחות של בית הספר בתחילת השנה, למדידת גובה ומשקל, וחברות שלה שאלו אותה בהתלהבות אחר כך "נו, את אנורקסית?" אבל היא בכלל לא ידעה מה זה אנורקסיה.

אולי מכיתה י, מוקפת במאות בנות היא החליטה לוותר על ארוחת הבוקר, ואז על הצהריים ואז על הערב, וחיה שבועיים על כריות ומים, עד שנמאס לה והיא סיפרה לחברה, וחברה שלה ענתה "אני מכירה אותך, בטח אכלת הרבה כריות". וזה פגע. ולאבא ואבא אמר לה 'אל תאכלי, רק תיכנסי לפחות לחדר אוכל' והבטיח לא לספר לאמא. 

אולי מכיתה יא, כשסיפרו לכל הכיתה שאותה חברה שהיא שיתפה אותה לפני שנה, נמצאת בבית חולים בגלל אנורקסיה. והיא הרגישה כל כך אשמה, אז היא הפסיקה לאכול כמה ימים, וגם כאב לה קצת שהיא לא שם. ואז היא סיפרה למדריכה שסיפרה למחנכת ואז היא אכלה תפוח, ואז חבילה שלמה של עוגיות, ואז שוב לא אכלה כמה ימים.

אולי אז, כשהיא הפסיקה להגיע לחדר אוכל, והייתה בשקט מאוחר בלילה הולכת לאכול לחם בחדר. אולי אז, כשכל דבר שהיא הייתה אוכלת היא הייתה דוחפת את העטיפה עמוק בפח או בפח בחדר אחר. אולי אז, כשחברות שלה הביאו לה את הארוחות למיטה כי היא לא קמה ממנה, כשהיו עוזבות היא הייתה מהר זורקת הכול, עמוק עמוק.

ואמא שלה בכתה, ואמא שלה צעקה, שהמורה משגעת אותה והבית ספר כולו ממציא על הבת שלה סיפורים. כי הכול טוב. ולא צריך טיפול, ולא צריך דיאטנית. ולא צריך בית חולים. הבת שלה רק צומיסטית, ובררנית. זה הכול.

והנערה הזו, קרועה בין שני הבתים האלה. פה רוצים לעזור לה, והיא רוצה שרק יאמרו לה מה לעשות במקום שישאלו אותה אם היא רוצה, כי היא לא מצליחה לומר כן. ופה היא מסכימה שאין כלום, כולם סתם נבהלים, והיא תאמר להם שהיא לא רוצה כלום מהם ושיעזבו אותה בשקט.

אז הם חייבו דיאטנית, והיא הלכה עם אמא, ואמא דיברה, והיא מנתה רשימה של אוכל שאותה נערה אוהבת, למרות שכבר חודשים היא לא אוכלת את הדברים האלה, והדיאטנית מוציאה תפריט, והיא מסתכלת בו, נבהלת, אחר כך צוחקת, וביציאה מקמטת וזורקת לפח.

ואז ככה עוד שנה, ובשנים אחר כך הכול שוב עולה. עוד ועוד.

 

אולי זה כבר כל כך בתוכי שאין לי סיכוי לצאת מזה. באמת, לא יודעת איך אדם נורמלי חושב ביחס לאוכל, אולי אף פעם לא הייתי שם.

זה גם הרגע הזה, שאני מבינה שכנראה הגזמתי השבוע, כי הגוף שלי הגיב זוועה לאוכל בשבת. הוא היה בשבילו יותר מדי. אבל מותר לי. כמו שחשבתי שמותר לי בקושי לאכול ביום חמישי, מותר לי לאכול יותר בשבת. ניסיתי לסלוח לעצמי, ממש. לא להתחבט ברגשות יותר מדי. וכבר הייתה נקודה שאמרתי לעצמי שזה קשה מדי ורציתי לנקות הכול ממני, עצרתי את עצמי. אני חזקה מזה.

אולי זו נקודה של שפיות, פעם בשבוע. ואולי רק כי זה רק התחיל.

המשמעת הקפדנית הזו שהצבתי לעצמי בכל יום, על זמנים מסודרים, והרגלים מסודרים, אולי היא גם כדי לתת לי להרגיש בנוח להתפרק מדי פעם. ואולי אני נותנת לעצמי להתפרק כי אני יודעת שמחר אני אחזור לזה שוב. והחרטה הנוראית הזאת שאני מכירה אחרי ארוחה טובה, היא עוד לא שם.

אז כן, כאב לי, פיזית ונפשית. אבל יש לשפיות הישג והוא שאני לא מרגישה חרטה על היום הזה. כנראה זה יבוא בהמשך, אבל לפחות בינתיים עוד לא התרסקתי לגמרי.

 

עזבו אתכם, איזה שטויות, אני שונאת את עצמי (אבל היי, לפחות אני מצליחה קצת להוציא דמעות).

זה מעניין איך זה בא בשלבים. כשאני כל הזמן צופה את השלב הבא.

חזרתי להיות רגישה לכל המילים האלה שקשורות למידות ולאוכל, גם כשהן בהקשר רחוק מאוכל.

אמא שלי אמרה עליי "איזו שמנה היא, יכולה לקום מחר מאוחר". ונבהלתי מאיך שנבהלתי כששמעתי את ההתחלה של המשפט.

 

 

או להימנע ממילים כמו "לשקול" או "היקף". אפילו קשה לכתוב אותן בלי להצטמרר קצת. אבל. אין כאן היגיון. זו בסך הכול מילה, והיא אפילו לא קשורה לזה.

זה מצחיק שאנשים אמרו לי פעם שאני צריכה להעסיק את עצמי ולמלא לעצמי את השבוע כדי לא לחשוב על הדברים האלה,

אבל אני לא יכולה לכבות את המוח . ומיליוני מחשבות רצות בשנייה וזה נדפק בי. ואין לי שליטה על זה. (יש לי אין לי יש לי אין לי, כרגע אין לי)

שחור שחור ושוב שחור. לפחות אף אחד לא היה בבית כשהייתי צריכה לתפוס את הקירות, כי אחרת זה היה מביך.

אכלתי משהו קטן בבוקר, והייתי ממש רעבה, והחזקתי את עצמי קצת, ואז אכלתי כמה פרוסות של עוגה, שאני הכנתי ביום חמישי. בהתחלה זה הרגיש נחמד, לאכול עוגה ולהרגיש בסדר. אבל אחר כך הרגשתי ממש לא בסדר. לכמה שניות אפילו הרגשתי שאני לא מצליחה לנשום. זה היה נורא. כעסתי על עצמי כל כך. מתוסכלת. מצאתי עיסוק להסיח את הדעת ואמרתי לעצמי עד ככה וככה אני לא אוכלת.

ואז ההורים חזרו. הייתי צריכה ללבוש בגדים רחבים יותר, להתאפר אולי, ללכלך צלחות ולהניח בכיור, אבל לא הספקתי עד שהם הגיעו. אבל זה היה כל כך קל לשקר גם בלי ה'ראיות' שזה עבר בסדר. ראיתי את המבט שלהם עובר על הבגדים שהספיקו קצת להתרחב עליי, אז מהר הלבשתי על עצמי חיוך ועברתי לדבר על דברים שיימנעו מהנושא לצוף.

הכנתי סלט מושקע, אמא רצתה שאדחוף לשם עוד מאכלים אבל אני העדפתי להישאר עם הירקות, כל דבר בתורו. זה הרגיש כל כך לא בסדר לאכול סלט. ממתי אני אוכלת כזה סלט? כאילו, היה טעים והכול, אבל זה צרח לי במוח שזה מספק את ההפרעה, ורק בגלל זה הוא שם.

וכואב לי הראש.

 

אני לא הורסת לעצמי את החיים, נכון? זה רק לתקופה קצרה, ליעד קטן, וזהו. אבל על מי אני עובדת. אה, כן, על עצמי.

אני בסדר, אני ממש בסדר. אני שמחה וכיף לי וטוב לי יותר מאשר השבועות הקודמים. אני אוכלת בריא יותר, לאט יותר, מושקע יותר. אני מעסיקה את עצמי בדברים שאני אוהבת לעשות ובעיקר נהנית מהזמן לנוח בחופש הזה. למה אין חג כל שבוע...

אבל אני לא בסדר, כי עמוק בפנים משהו מטיח בי שלא אכלתי היום מספיק, ואם אני כל כך בסדר, למה לי לחשוב על להחביא לחם בתיק כדי שיחשבו שאכלתי? אם אני כל כך בסדר למה שיקרתי שאכלתי? אם אני כל כך בסדר למה אני צריכה לחשוב על תירוצים ללמה לא לאכול כשאלך לשם או לשם? אם אני כל כך בסדר למה הראש שלי כואב כל הזמן?? (למה באמת, זה ממש מעצבן כבר...) ולמה אני שונאת את הגוף הזה כל כך מול המראה.

אבל אני בסדר, כי ככה טוב לי. אולי שבוע הבא כבר לא יהיה לי טוב.

ואם אני כל כך בסדר, למה אני כותבת את זה כאן...?

שיתמוטט העולם. אני רעבה אז אני הולכת לאכול.

אני כל כך עומדת להתחרט על זה.

כל כך מוכר.. אותו לופ שלא נגמר

m100
29/11/21 22:00

את אוכלת ולא מתחרטת !!! עדיף לך עכשיו לאכול אכילה מסודרת ובריאה!! מתישהו הגוף שלך ידחוף אותך לאכול אם תרצי או לא !! דיי להתעלל בעצמינו!!

בשואה הרעיבו את העם שלנו למה אנחנו עושים את אותו הדבר לעצמינו היום???

וסליחה על ההשוואה ...

באמת השוואה לא מוצלחת... חח אבל בלי קשר.. כן, זה באמת לא ברור למה אנחנו עושים את זה לעצמנו. אולי זה מה שהופך את זה למצוקה אמיתית, ולא משהו שהוא רק בראש שלי וקל לנדף אותו.

בכל מקרה, הייתי בהלם מכמה שהייתי צריכה את האוכל הזה. רק מה עכשיו אני אלך לישון מאוחר כדי לדלג על ארוחת בוקר, וזה.... טוב, זה סותר כזה.  כאילו. למרות שממילא אני אהיה עייפה מחר, רק אני צריכה תירוץ להישאר במיטה.

זה מתסכל, זה מדי מתסכל. אין לי איך להתמודד עם עצמי. כל דבר קטן מתסכל. לא הייתי אמורה לאכול את זה. לא עבר מספיק זמן, לא הייתי מספיק רעבה, ובמיוחד לא את הדבר הענק הזה. זה יותר מדי, הכול יותר מדי. ככה אני לא אגיע לאן שרציתי. מרגישה כל כך מגושמת.

לא אכלתי את העוגיה ההיא (למרות שהריח היה וואו, ועצרתי את עצמי, ממש) אבל אכלתי פרי. זה הרגיש רע. לא תכננתי לאכול בזמן הזה. אכלתי רק כדי לכבד אותה, היא הכינה במיוחד, לא מנומס לא לקחת כלום.

יכול להיות שאין לי כלום, שאין לי הפרעה ואין לי כלום, אני באמת מתחילה להאמין בזה. אני באמת באמת גדולה ואני באמת באמת צריכה את הצמצום הזה. והוא לא הולך כמו שרציתי וזה מזה מעצבן.

קשה לי עם הגוף הזה, אבל הוא לא עוזב אותי אפילו לא לרגע אחד.

לא רוצה להוציא את העצבים שלי על אף אחד כאן אבל דיייייייי

 

מצטערת אם התיאור הפריע למישהי, תכלס קשה לקרוא, זה מדי מפורט (לא כמו שזה יכל להיות, אבל גם זה יותר מדי)