"אני חיה לי מיום ליום, מפזרת את ימי ברוח...." , כך בשיר של חנוך לוין וכך הרגשתי שנים רבות בניסיונות לזוגיות ואהבה.  פה ושם הופיעה אהבה אבל לא יכולתי להרגיש בה בטוחה. וכך פרחו מני קשרים שלא היו כלל מקובעים בדרך זו או אחרת  במעגן חיי. וכבר השלמתי, בציניות וחשיבה כביכול הגיונית, שאני בגפי  וגפי לי.
את ביתי הפכתי לפני כשנתיים מן המסד ובניתי אותו  מחדש, תוך חשיבה כי אמשיך לחיות את חיי ללא בן זוג. אז סידרתי בו את הסטודיו שלי, המטבח המרווח, אגף מרווח ונוח לילדים... ולחדרי הופרש שטח קטן, אינטימי ומקום בו רק לאחת...
ואז, הוא הגיע, זה שחיפש אותי לאחר פרסום הפרק בסידרת הטלביזיה "6 פרקים על אושר" שנעשה עלי. הוא העלה את המייל שלי מאוב הרשת, שלח לי בהתלהבות מכתב ואחריו באה סידרת התכתבויות. הוא, שהיה שכן  שלי עם משפחתו, בעודנו ילדים, עשה דרך ומרחק מילדותו שהייתה רחוקה גם אז ממני.
אך משהו בסרט ההוא, ממה שאמרתי (ונראה לי שכלל לא מאיך שנראיתי), גרם לו לרצות להחליף אתי מילים. והמילים הוחלפו בקצב ובהתלהבות, כמו היה איזה רצון להבין פשר עצמנו. ואחר כך ביקש שניפגש... ואז...
מאז אנחנו ביחד. כבר מעל שנה. מרחיקים להיות ביחד אל צפון הארץ, שם הוא מתגורר, ושוב חוזר חלילה לביתי שבמרכז הארץ. וכל הזמן רק מתקרבים. בדרכים הארוכות , בכבישי הארץ, יש זמן נוסף לשיחות, חוויות ובעיקר ציפיה להיות עוד ביחד. 
ולמרות סערות וטלטלות, תרתי משמע, בעקבות מצב רפואי, למדנו להיטיב את ה"ביחד".
והחדר הקטן שייעדתי לעצמי בלבד... נעשה כוך של שנינו,  מקום לאינטימיות ואהבה רבה. 
אילו נשאלתי לפני שנה על האפשרות הזו, הייתי  דוחה את קיומה. אך כנראה פיזרתי ברוח יותר מאשר סתם כך את חיי... כמו זרעי צמחים שהרוח נושאת, מפילה אל הקרקע ושם בסבלנות רבה הטבע מאפשר את נביטתם.. כך נבטה הזוגיות הזו בחיי.
ואני חיה כעת מיום ליום של פרידה כל בוקר ופגישה לאין קץ בערב, מזה שהחזיר לי את האמונה בכוחה של האהבה.