השברון נמצא בכל מקום בליבי. בכל צורה שאתה יכול לדמיין. לפעמים השבר נפער ומתוכו בוקע עולם כמו הסיוט הגרוע ביותר שלך, אם הוא היה יכול לגייס את הכאב שלי.

הרגש מסתתר בערוצי בכבישים. באנשים. הוא מתחבא בבניינים גבוהים, מחכה. עם כל שיברון, אני בונה את חיי קצת יותר רחוק. כאילו הרגש אינו תוצאה של אנשים ואהבות, אלא הרגש הוא המחלה בפני עצמה. וחוסר זהירות הוא המדבק.
אבל מכל הסכנות שמחכות לי- דיכאונות וחרדות, אלכוהול וקולוניאליסטים מתורבתים - היה דבר אחד מעל הכל ששלח אימה הן באדם והן בבהמה... הייתה מילה אחת שכל כך הפחידה שהיא בקושי נאמרה ובקושי נלחשה... אהבה.
הסתכלתי עליה נוסעת וידעתי שעכשיו היא לא תחזור ואני לא ארוץ אחריה.
כילד שנשלח לחינוך מחדש בבית יתומים,
נשארתי שוב כעץ אורן לבד בשממה, והחיוך נהיה לי זר כמו אמי, וצבוע כמו אבי. רק העלים נשארו לי כחברים...
ועכשיו שלכת.