רציתי לכתוב אבל לא רציתי שמישהו יקרא וזה סתם יהיה מוזר אבל זה אנונימי אז מה אכפת לי תכלס...
אני פגועה, ממש. לפעמים אנשים צריכים לדעת להתנצל בלי אגו. בלי להצדיק את עצמם. רק לומר 'סליחה' בלי להוסיף כלום כי זה עושה יותר גרוע.
נתקעתי בלילה מחוץ לבית. הבנתי שזו אשמתי למרות שהתבאסתי בטירוף ושאלתי את ההורים מתי הם באים. הם אמרו לי שעה בפועל זה היה שעתיים. שלחתי הודעה והם לא ענו לי, כבר הייתי גמורה מהיום הזה וסהכ רציתי את הלבד שלי בבית.
כעסתי על אמא שלי שהיא לא ענתה לי בכנות על כמה זמן ייקח להם לבוא וכאילו 'ריככה' את זה. כי הייתי מוצאת פתרון אחר עד שהם היו באים במקום לחשוב כל רגע שהם עוד שנייה פה. אבל פשוט חיכיתי, לבד. באמצע הלילה. גמורה מעייפות ומבאסה וממיליון מחשבות על הכול.
אמא שלי התעצבנה עליי שאני לוקחת הכול קשה כשאני רק ביקשתי ממנה לא לדבר איתי כי אני צריכה שקט, ושלא תחבק אותי כי אני לא רוצה עכשיו.
היא הלכה לבכות בחדר.
לפחות, לפחות היא בוכה. לפחות יש לה למי לבכות. לפחות יש לה את מי לשתף, יש לה מי שיקשיב לה.
לי אין. אין לי למי לבכות אז אני לא בוכה. אין לי מישהו קרוב שיבין אותי אז אני מחכה לפגוש אנשים רחוקים שזמינים פעם ב. שממילא אמא שלי אחר כך כועסת עליי שאני מתייעצת עם אנשים אחרים כי הם עוזרים לי להחליט החלטות לא נכונות (כמו לסיים קשרים לא טובים שהיו לי עם בחורים שמשום מה אמא שלי רצתה שאני אמשיך ואמרה לי שאני לא מחליטה טוב).
אני מנקה את הבית כי אם אני לא אנקה אף אחד פה לא ינקה, ואין לי למי לפרוק. אני ממשיכה רגיל ובאלי לשרוף הכול.

אני הכי מאופקת שיש. תמיד. אם אני אתחיל לבכות יירדו עליי, יתעצבנו עליי.

ולמדתי למבחן והיה שם קטע על הפרעות אכילה וכל הגורמים שם הכול היה לי. וזה היה מפתיע כי לא קראתי את זה בשום מקום והיה כתוב שם שלילדים שמרגישים שיש היפוך בסמכויות בבית והם הורים להורים שלהם ולא הפוך יש נטייה לפתח הפרעות אכילה. כדי לפצות על החוסר והקושי הרגשי הזה.

וזה זרק אותי לכל הפעמים האלה בתיכון שאמא שלי הייתה פורקת לי את כל הקשיים שהיו לה והייתי צריכה להיות שם ולהרגיע אותה ולתמוך בה, והיא הייתה נראית לי כל כך שבירה שאף פעם לא סיפרתי לה כמה קשה לי. והרגשתי הכי בודדה בעולם. ולא סתם בודדה, הייתי צריכה להיות המשענת של הבית. והמשפטים האלה של 'לא הייתי מסתדרת בלעדייך, מה הייתי עושה אם לא היית פה' גרמו לי להרגיש עוד יותר בודדה.
הייתי צריכה להישען על מישהו, ובמקום זה הייתי סלע בלי רגשות כדי שאחרים יוכלו להישען עליו.

וגם אז, עשיתי את כל זה כי רק רציתי שמישהו יראה שקשה לי. לא אכלתי במקום לצעוק. הראיתי את הסבל שלי מבחוץ במקום לבקש עזרה, במקום לבקש תמיכה. פגעתי בעצמי כי פחדתי לפגוע באחרים.
וגם אז צעקו עליי. שזאת אשמתי. שאין איך לעזור לי. שאני צומיסטית, שאני אנוכית.

שנים אחר כך והלבד הזה לא השתנה.
באלי לשרוף הכול רק כדי שיראו אותי. רק כדי שיתמכו בי. אבל זה לא יקרה ממילא. כי אני לבד. לפעמים אולי כדאי להיות לבד באמת כדי להצליח להתמודד ולא לחיות באשליה שאתה עם מישהו, כי אז הבדידות הרבה יותר קשה.