בוקר טוב.
אני חשבתי הרבה על מה לכתוב פה. היה לי מובן שרציתי לכתוב פוסט חדש ולשתף, אבל עצרתי את עצמי. זו לא קבוצת כתיבה, ולא ממש קבוצת תמיכה, אפילו שכולם כאן באמת עם ערבוּת כלפי השאר. חששתי להישמע מתבכיינת. חששתי שאחשוף יותר פרטים משהייתי רוצה. ושיהיה מי שיקרא מה שאני לא רוצה שיידעו. אבל כל זה לא ישנה את מה שאני מרגישה. לא יעלים כלום. סוף סוף אני מנסה.

חשבתי שזוגיות תציל אותי. רק בשביל לכתוב את ארבע המילים האלה ולחשוף אותן כמשפט לקריאה, נדרשו מלא התגברויות על חרדה, בושה, מבוכה, ועוד הרגשה שאני לא מצליחה למצוא לה מילה שתתאר כרגע. לא נפגשתי שבוע עם הפסיכולוגית שלי. למען הדיוק, גם לא עם מתאמת הטיפול שלי, ולא עם המדריכה שלי. רק עם חבר שלי. ביטלתי ללכת להופעה של חברה. הופעת בכורה. פייר, אני לא מצטערת. הרגשתי כל כך אבל כל כך רע. וחבר שלי התאכזב שלא הלכנו. הלך תשלום לשני כרטיסים. כסף בא, כסף הולך. הכסף הלך, ואנחנו לא הלכנו להופעה. וחוץ מעם חבר שלי, נפגשתי עם ההיא שאסור היה לי או להיפגש, או להמשיך לדבר איתה. הזכרתי אותה פה איזה פעם אחת רק, אבל כוסאמאשלה, אני רוצה לעשות עליה דליט. חשבתי שאם אני אתעלם באלגנטיות, זה יהיה לא סיפור גדול. נמאס לי.

המשכתי את המשפט הראשון בפסקה הקודמת, ומחקתי. נהיית לי חרדה. "תתגברי, תתגברי, כך אומר לי הקול. להיפגע וליפול כל אחת יכולה".
לא להתקרבן, לא להתקטן, לא להתחנף.
ההבנה הזאת שיש לי חולי שנשאר. זה לא אבל פתולוגי. זה מעבר, זה הרבה מעבר לאבל פתולוגי. אני כותבת את זה, ומתחילה להתנתק. תחזרי, תחזרי לפה, לולי. תחזרי. אולי את צריכה את זה. זה ינקה אותך.
כרונית. מחלה כרונית. שאת מקבלת אחוזי נכות בגינהּ. השתמשתי השבוע פעמיים הכרטיס הנכה שלי, בפטור מתור. ההרגשה הייתה שיכרון מכוח. ופחד שאנשים יעוטו עלייך. ובאמת פעם אחת זה מה שקרה.

בכל אופן, הקצב שלי. החשיבה שלי. הדרך שלי. אולי נכונות, אולי לא לא בסדר, גם להם יש מקום בעולם. אבל זה כואב. זה מעייף אותי. אני מרגישה לא נורמלית. והאמת? אני לא. אני טבעית. "אני לא נורמלי, אבל אני טבעי". זה משפט של בן דודה שלי, חבר הנפש שלי. אחיין של אמא. אצלו ביקרתי לפני שנה. ובעוד משהו כמו יומיים-שלושה יהיה שנה ליום שחזרתי לארץ מהחופשה אצלו ואצל אחיו. ובחודש הבא, תהיה שנה לאישפוז הראשון שלי. אלוהים, איך שהשנה הזאת טסה.

אני כבר לא רצה לעשות דברים כדי להתנרמל. לא עבודה, לא יחסים או קשרים, לא אהבה, לא זוגיות, לא חברוּת, לא להשתתף בחוג תיאטרון שהמנהלת שיקום שלי מעבירה. הייתי פעם אחת לפני כמעט חודשיים. בפעם הראשונה. ופייר, הייתי בטוחה שאני אמשיך ואתמיד. אני מתעייפת מהר. אני מתעוררת עייפה. רק שכשאני לא פרד, אני נדבקת באנרגיה מדהימה. אבל היא לא שלי. היא כמו שמש. אין לי אותה, כשהיא לא זורחת מעליי. אבל אני זוכרת שהיא נמצאת בשמיים. הוא, הוא השמש שלי. הוא האור שלי. אני לא תא סולארי. ואם כן, אז היכולת שלי לקלוט מוגבלת. זו מכה לפרצוף. מראה שמחזירה ריקושטים בצורה של כאב, של אכזבה מעצמי, של פחד.

אמרתי לו אתמול, אני מרגישה שאני הולכת לאיבוד. הייתי כל כך הרבה זמן לבד. למדתי לנהל את עצמי לבד. גם אם לא באידיאליות, אבל בצורה שהרגישה לי לא מותחת את הנפש שלי. יש בזה משהו שקוסם. לעבור את זה בפעם הראשונה. לייק א וורג'ן. אני מרגישה שיש לי פתח לריפוי, ושהוא משקר. לא כי הוא לא טוב או לא אמין. לא ממנו אני צריכה להיזהר, אלא מעצמי.

התעייפתי. העיניים.
רציתי לא להיות לבד.

אוהבת. תודה שקראתם.
ואור שלי, תודה לך.

10:31