היה לי פעם טקסט שכתבתי, שנקרא "חזרת(נקבה) הביתה". באמת כתבתי אותו כשחזרתי הביתה, מיום מאוד קשה. זה היה, נדמה לי, יום שישי, כשהייתי לומדת אומנויות. זה היה יום לימודים של הפתוחה, אפילו שרוב הלימודים שלי היו במכללה אחרת, פרטית. אבל זה היה מסלול משולב של המכללה שלימדה מוזיקה, והאוני' הפתוחה שלימדה אומנויות, וזה היה במסלול לתואר ראשון בוגר אומנויות. אז חזרתי באותו יום שישי מיום לימודים, שמצד אחד, היה יותר דליל בתלמידים, אבל מאוד מעשיר, ועם הוואי. אבל גם מעייף. בכל זאת, יום שישי, אחרי חמישה ימי לימוד. וחוזרים הביתה ברכבת האחרונה שיוצאת לכיוון. והיה שם מישהו, תום (בדוי), שעבד בפן הטכני. הוא ואני היינו מאוד קרובים. הוא בן המזל שלי, הוא מוזיקאי, צלם, למד פיתוח משחקים. איש מיוחד. היה בינינו משהו רגשי מאוד חזק, מאוד נקי. די טלפתי אפילו. אבל לפעמים זה גם היה מאוד מציף, ומעייף. אז באותו יום שישי חזרתי הביתה, וכמנהגי בימי שישי, לפני שחזרתי הביתה מתחנת האוטובוס או הרכבת, עצרתי בפארק שמול הבית, ונשכבתי על הדשא, במן גומחה כזו שיש באדמה, על הדשא. כמו מכתש. נשכבתי שם, והסתכלתי על העננים. הבית שלי נמצא ממול, בעבר השני של הכביש. להסתכל על העננים היה מרגיע אותי. לפעמים גם הייתי מאזינה למוזיקה באוזניות תוך כדי שאני מביטה על העננים.

הייתי כל כך עייפה באותו יום שישי.
אני חושבת שעכשיו אני יושבת באותו מקום בדיוק שבו ישבתי באותו יום. בסלון, אותה פוזיציה, מול הטלוויזיה. עם לפטופ. אבל אז אמא שלי הייתה בבית. באמת חזרתי הביתה. הביתה-הביתה.

אני עדיין עייפה, כמו אתמול.
אני מרגישה חוסר חשיבות. אני יודעת שזה לא נכון, אבל ככה זה כשאת מאבדת את עצמך בקשרים. כעס, כמה כעס. על עצמי, בעיקר.

בא לי להתבכיין כדי לפרוק, לא להסתכל בהיגיון, שלא יהיה לי איכפת. אבל אף אחד לא יהיה הרשת שלך, לולי. אין, אף אחד.

אפילו שקלתי לכתוב בצ'ט פה, אבל אני חרדה כל כך. ועצובה. בעצם מה שבא לי הוא לפרוץ בבכי. אבל שוב, לא נראה לי שזה יעזור לי. כן, לפרוק אולי. אבל אני צריכה יותר מלפרוק ולהוציא דמעות.

הראש כבד, העיניים כבדות ועייפות. הראש במן תחושת אילחוש כזאת. עייף לי. לא רק פיזית.

תעזבו אותי.
תעזרו לי.
הבדל של אות אחת.