בואו נתחיל מזה שאני תכלס לא יודעת אם יש לי הפרעת קשב וריכוז.

ואז נמשיך לזה שיותר מדי שנים חשבתי שאני סתם דפוקה, או שמה שאני עוברת כולם עוברים אבל לא באותה עוצמה כמו שלי בלי סיבה והרגשתי שאני אמורה איכשהו לשלוט בעצמי. ובמבחנים של ייעוץ לימודי קיבלתי ריכוז נמוך בהרבה מהממוצע מה שהפתיע אותי כי הרגשתי שאני ממש ממש משתדלת להתרכז. ובבוחן הקטן בקורס על הפרעות קשב וריכוז הייתי בין הבודדות (הממש בודדות) שהרימו יד בסוף כל הקראת הסימפטומים של ההפרעה, כשחשבתי שכל הכיתה של ה40 בנות ירימו יד. וכשסיפרתי לאמא שלי שמתברר שיש לי ריכוז נמוך היא לא הופתעה.

אני חווה עם זה יותר מדי תסכול. כל הזמן. אשכרה כל הזמן. מישהו מתחיל לדבר איתי בכל מיני סיטואציות ואומר לי את השם שלו, לא עוברת אלפית שנייה וכבר שכחתי. ואני לגמרי איתו בשיחה מסתכלת בעיניים, מהנהנת, שואלת שאלות, אבל ברגע אחד של היסח דעת אני שוכחת את כל התוכן של השיחה. 

למדתי כבר לא להראות שאני לא בפוקוס, ולהילחם עם עצמי בפנים שאני חייבת לזכור, חייבת להתפקס.

עכשיו יש לי את התירוץ של החתונה שזה נחמד. אני מדברת ומאבדת את הנושא מהר מדי, ושוכחת מהו היה בכלל. מתכננת מה אני עומדת לומר ומזכירה לעצמי עשרות פעמים כמן רובוט ומשננת במוח וכשמגיע תורי אני שוכחת את כל מה שרציתי ומה הנושא ועל מה כל השאר דיברו ומה הייתה השאלה. אז אני אומרת "אני עוד מעט מתחתנת, לא בפוקוס, זה הגיוני". אבל זה לא נכון כי זה לא קשור.

הוא נורא סלחן לזה, אני יכולה לשאול אותו את אותה שאלה שלוש פעמים בשיחה אחת קצרה ורק אחרי שאני שואלת אני נזכרת ששאלתי אבל לא זוכרת מה הוא ענה ואחרי שהוא עונה אני אומרת "וואי נכון,  כבר ענית לי" וכמה שניות אחר כך לשאול שוב. ושוב. הוא הסביר לי את הלוז השבועי שלו אולי 7 פעמים כבר. אבל אני לא זוכרת.

כשהייתי לומדת נהיגה הייתי מקליטה שיחות כדי לשמוע אותן שוב כל יום כדי לבדוק אם באותו יום קבעתי שיעור עם המורה.

כותבת ביומן דברים שיש לי ולפתוח אותו כמה פעמים ביום אחרת אני אפספס את מה שיש לי, וזה רק מתוך מה שכתבתי שיש לי, ואם אני לא כותבת וואי וואי. או להגיע לאירוע שבוע לפני התאריך שלו ולגלות מקום ריק. לעצור בצד באמצע נסיעה ארוכה לאירוע ולבדוק פעמיים (בהפרש של כמה דקות) שהוא באמת היום בשעה הזאת.

שלא לדבר על הדחיינות שלי במשימות ועבודות. על החדר המבולגן (אנשים אומרים לי שזה כי אני גאונה או אומנית, שאני מפוזרת), על הגמגום שיש לי לפעמים (המחנכת שלי בתיכון אמרה שזה יכול לקרות כי המחשבות רצות מהר מדי ביחס לקצב של הדיבור), אני מדברת מהר כשאני לא שמה לב וצריכה להאיט בכוונה. על החפצים שאני תמיד פוחדת לשכוח וחיה תמיד בידיעה שאני בטוח אאבד דברים חשובים.

אנשים שואלים אותי שאלות ואני סוטה כל כך מהר מהנושא ושוכחת מה הם שאלו וזה מחרפן אותי בטירוף ואני מתנצלת על זה מלא.

פעם היו נעלבים ממני שאני לא מתעניינת כנראה או לא מקשיבה, למדתי להגיד מראש שיש לי בעיה מעצבנת עם הזיכרון ואני שוכחת דברים בשניות.

אני לא מצליחה לשבת נורמלי בלי לשנות תנוחה כל כמה שניות. בתיכון אם לא הייתי מציירת בשיעורים הייתי נרדמת. היו לי בערך רק שני מצבים. תכלס גם במכללה. לא יכולה לשבת בלי לעשות משהו.

אני נתקעת בקירות. ליטרלי. משהו מבאס. סיפרתי לתלמיד שלי אחרי שהוא סיפר לי שהוא לא שם לב לאבן במדרכה ונפל, ואז הוא אמר "בטח היית עם הפלאפון" כי בחוויה שלו כל המבוגרים נושמים פלאפון. אבל לא אשכרה לא. אני הולכת בבית ונתקעת בקיר בדרך למטבח כי המוח שלי החליט לטייל בעולם משלו, עם עיניים פקוחות, בלי כלום ביד.

והמקרה הקלאסי של ללכת למקום כלשהו ולשכוח מה בכלל רציתי שם. ואז אני אומרת לעצמי "זה כנראה לא מספיק חשוב" אבל יודעת בפנים שזה לא נכון במקרה שלי. אני שוכחת דברים חשובים.

יש לי מלא בלאקאאוטים. מאבדת את כל הפוקוס,  את באמצע מה אני בכלל. ואני כועסת על עצמי בפנים ולחוצה שאני חייבת להתאפס על עצמי מהר לפני שישימו לב. זה מתיש.

הבנתי בזמן האחרון שגם הקטע של לאכול אותו דבר כל בוקר זה קטע של ההפרעה, וגם לשמוע את אותו שיר בלופים במשך שעות או ימים.

אנשים חושבים שזה חמוד. כנראה יש לי מזל שאני חמודה. אחרת הייתי מחרפנת את כולם וגם את עצמי. אה את עצמי כבר אבוד.

אני רוצה אולי את האבחנה הזאת רק כדי שיהיה לי תירוץ מול עצמי. שארגיש טוב עם עצמי.

כי אני מרגישה זוועה. מתנצלת מלא. אני לא בסדר. שאני לא זוכרת, שזה נראה שלא אכפת לי, שזה לא חשוב לי. מה הבעיה לזכור שם? הרגע אמרו לי אותו. ולמה שאלתי את השאלה שכבר קיבלו עליה תשובה?

וואי ממש פרקתי.

אה ונכניס את הקטע של האוכל כי לשמו התכנסנו. אמא התחילה לדאוג שאני לא אוכלת כלום ושאלה אם אני זורקת את האוכל בעבודה (ואני לא) ולא יפה לי פנים רזות. היא לא ראתה אבל את הצלעות שלי, ואני גם לא אוהבת לראות אותן. אבל מרגישה שאני לא שולטת בזה כרגע ואולי עדיף המצב ככה מאשר האשמה והחרטה והחרדה כשאוכל יותר.

אני כן אוכלת פחות. כי לא רוצה להתחרט על מה שאכלתי אחרי. אבל זה לא משפיע עליי פיזית ואני מרגישה ממש אחלה אז אני בסדר עם זה. אבל הוא מתכנן איזה אוכל אני רוצה לדייט שלנו שבוע הבא, משהו מושחת ומפנק. ואני מרגישה שאני לא יכולה לומר שלא עושה לי טוב לחשוב על זה ואני לא רוצה כלום אז אני זורמת, אבל קשה לי בטירוף.

אני מספיק דפוקה, הוא לא צריך להכיר אותי דפוקה יותר ממה שהוא כבר הכיר. לא רוצה להיות אישה מתישה.