יום ארור
פוסט 49 - הלב לא יכול להכיל יותר
איזה יום נורא עבר עלינו אתמול
הייתי בדרכי לנתב"ג בבוקר מוקדם אתמול
הבן שלי והחברה שלו איתי בדרך לנסיעה שהם תכננו חודשים
ברדיו דיווחו על ירי טילים לישראל...מעניין אמרתי לעצמי, רוצים להרוס לנו את החג....
עוד בדרך התחילו דיווחים אחרים לגמרי על "חדירות" מהאוויר ומהקרקע לישראל מרצועת עזה.
נשמע לי מעט הזוי, "איך חדירות כשרק לפני חודשיים חבר שלי ואני עשינו סיור שם וזה נראה כמו קו מג'ינו?"
הורדתי אותם, נפרדנו, אני קיוויתי שהם יטוסו והכל יבוא על מקומו בשלום.
בבית הטלוויזיה דלוקה, אשתי מספרת לי שכבר פעמיים נשמעה הזעקה בתל אביב והם שהו באזור המוגן בביניין..
כאן התחיל יום שאני מגדיר אותו יום אימים, מלא בדיווחים בלתי מתקבלים על הדעת
ישובים כבושים, חבר מהצבא סיפר לי שמפקדת אוגדת עזה "נכבשה" ( כן, לא להאמין) חיילים ומפקדים נרצחים
חיילות נהרגו , מעשים נוראים באזרחים. ואני שומע ולא מאמין, השעות עוברות בערוץ 12 קושמרו והכתבים
מבקשים את צה"ל להגיע לישובים חסרי מגן, ואני מקשיב ולא מאמין, היכן הצבא שלנו, מה קורה? הלם
ככל שחולפות השעות וצילומי מחבלים היורים לכל עבר בעוטף עזה נמשכים כך אני לא מבין יותר מה קורה לנו?
איפה לעזאזל הצבא שלנו, למה הם לבד שם, איך זה יכול לקרות? הלם, ושוב הלם מלווה באכזבה איומה ותחושת השפלה נוראית
זהו צה"ל שאנחנו כ"כ גאים בו, שאני שירתתי בו חמש שנים בקבע ועוד 30 שנות מילואים עקביות ומלאות אמונה?
כמובן שאחר"צ התבקשתי להגיע לנתב"ג להחזיר את הבן הביתה, הכביש ריק וישראל נראת תחת מתקפה
תעוקה קשה, שיחות עם חברים שמספרים לי כבר על רשימת ההרוגים הצהלית, ואתה לא מאמין...הראש לא קולט
חיילים, חיילות, קצינים, מג"דים מפקדים בכירים, הכל היה שם.
בהלם משתלבת תחושת בושה, כעס, זעם על שבחרנו באזור זה להקים את מדינת ישראל, על שכיננו שאין בהם כל צלם אנוש,
אכזבה מצבא הגנה לישראל שאינו נותן מגן, בהנהגה שבוחרת לטפל בתפל ולא העיקר, בשקר והשנאה שלא הותירו דבר אחד שלם
הלב בוכה בצער החטופים, ההרוגים, הפצועים שותתי הדם והלב...הלב נשבר לרסיסים.
עד מתי, עד מתי?
לא רוצה הפעם שום תגובות
תגובות
