הם אומרים שהחיים הם סדרה של בחירות. ניווט מתמיד במבוך של נכון ולא נכון, טוב ורע. התחלתי לרצות להיות אחד מהחבר'ה הטובים, מהסוג שזוכרים כי הם עושים את העולם קצת יותר טוב. אבל למציאות יש את הדרך המצחיקה הזו לחצוב את הדרך שלה, ואיפשהו לאורך הקו, הבנתי שאני כבר לא עוקב אחר התסריט שנקבע מראש.

פעם האמנתי בכוחו של חסד, בכוח שבעשיית הדבר הנכון. עם זאת, נראה שכל כוונה נעלה נתקלת במציאות קרה ואדישה.
לעולם יש דרך לבחון את האמונות שלך, לדחוף אותך לקצה של מה שחשבת לנכון.

יש חושך ששוכן בכולנו. זו לחישה, כוח מפתה שמבטיח קיצור דרך בכאוס. נלחמתי בזה כל כך הרבה זמן, נאחזתי באמונה שהאור ינצח. אבל אז מצאתי את עצמי טובע בצל, שקעה בי ההבנה שלפעמים אתה צריך להפוך לסערה כדי לצלוח אותה.

זה מהפך מוזר, אתה מתחיל בתור הנשמה מלאת התקווה הזו, נאחז נואשות באידיאלים. וכשהחיים פוגעים בך במציאות הקשה שלהם, הקצוות מתחילים להיפרם ולהשתלול ברוח. הקווים בין החיובי לשלילי מיטשטשים, ואתה נשאר לעמוד באפור.

סלדתי מהמחשבה שאהיה האנטגוניסט, זה שמעורר פחד במקום תקווה. אבל כשצעדתי בין הצללים, מצאתי נחמה מוזרה. חופש שמגיע עם הורדת משקלן של הציפיות החברתיות. לפתע, כבר לא הייתי כבול לאילוצי המוסר; הפכתי לגבר מרצוני.

זה מצחיק איך החיים הופכים אותך לדבר עצמו שניסת לנסות. המאבק להיות חיובי, לעשות שינוי, הופך להד רחוק. בשקט של בחירותיי אני שומע הדים של מוסר שהשארתי מאחור. אבל יש שחרור בחיבוק החושך, תחושת שליטה מעוותת שמתלווה להיות האדריכל של ההרס שלך.

בסופו של דבר, כולנו רק שחקנים על הבמה הכאוטית הזו, משחקים תפקידים שנכתבו על ידי תסריט שאנחנו לא יכולים לשלוט בו. הגבול בין טוב לרע מטשטשים, וכל מה שאנחנו יכולים לעשות הוא לבחור את התפקיד שמתאים לנרטיב שלנו, ללא קשר להשלכות. כי לפעמים, הדרך היחידה לשרוד היא להפוך לאדם שמעולם לא חשבת שתהיה.