בימים אלו כשהכאוס הפך לחלק מחיינו, קשה לי מאוד לאסוף את המחשבות ולזקק אותן לכדי פוסט. בכל זאת החלטתי לנסות לכתוב, והתוצאה לפניכם.

מעל שני עשורים שאנוכי מאובחנת כחולה בטרשת נפוצה, ויודעת שהמחלה יכולה לפגוע בכל איבר במערכת העצבים והמערכת הפיזיולוגית, ולכן לאורך השנים, בכל פעם כשהופיעו תסמינים חדשים ושונים שייכתי אותם למחלתי.

בשנתיים האחרונות החמירה מערכת הנשימה שלי שמתבטאת בשיעול, בתחושת מחנק ובקשיי נשימה. גרד קשה כאבי פרקים קטנים כגדולים ועוד קשיים נוספים. המצב השפיע מאוד על מצב רוחי עד שהחלטתי לעשות מעשה: "לצאת מהקופסה", כלומר לא תמיד לשייך הכול לטרשת אלא לבחון האם יש מחלה אחרת שממררת את חיי.

ואכן עכשיו אני לקראת סיום מסע הבירורים ולפחות תשובה ברורה אחת בידיי: יש לי גם פסוריאזיס. מסתבר שכנראה הוא הגורם העיקרי לכאבי הפרקים וידוע בגרד אכזרי. יודעת שחייבת להמשיך לבחון את יתר הסימפטומים, אולי גם שם תימצא הישועה.

למרות כל מה שסיפרתי לעיל מאוד גאה בעצמי שהמשכתי כאילו אין לי דבר. סיימתי את השנה השישית שלי בשביל ישראל, הווה אומר צעדנו מתל לכיש ועד קיבוץ דבירה במספר מסלולים נפרדים.

הגשמתי חלום נוסף: טיול שנרקם במהלך תשעה חודשים, עם זוג חברים טובים מאוד שלנו. זהו הטיול התשיעי שלנו לחו"ל. אנחנו יודעים איך מתאים לנו הביחד, נמשכים לאותן החוויות.

הפעם בחרנו לטייל בנופים הקסומים של האי סאו מיגל, הגדול מבין האיים האזוריים.

משם המשכנו לאי מדירה הנמצא סמוך למרוקו, והמשכנו לעשרה ימים נוספים ברחבי פורטוגל. לצערינו במקביל לשהותנו בפורטוגל, התרחשה כאן בארץ המלחמה באיראן, שבהחלט פגמה בהנאה וגרמה לנו למתח, לעצבות ולדאגה.

בכל זאת הצלחנו להתרשם מנופים מרהיבים, פגשנו אנשים נפלאים שידעו שאנחנו ישראלים והביעו את אהדתם לנו, דבר שהוסיף לנו תחושה טובה.

המבט אל העתיד שלי מלא בחלומות.

לשם הצהרת כוונות, נרשמתי לשנה נוספת של השביל שיתחיל לקראת סוף אוקטובר.

התחלתי את אימוני השחייה כהכנה לצליחת הכנרת ה-70 למדינת ישראל.

מאמינה שגם ברגעי הייאוש הכי גדולים יש לתכנן את העתיד כאילו אין מחלה, ולטפל במחלה ככל הניתן כדי להשיב את הגוף לאיתנו.

בריאות לכולם!