מה שמשמח אותי בקשר עם הלל, הוא שלמרות שההתנהגות שלי לגמרי חרדתית וקומפולסיבית ומלחיצה, כעת, אחרי מנוחה ועיבוד של הקשר עם הפסיכולוגית החדרשה, אני מצליחה להבין שזה לא סוף הדרך, הלחם וברח וכו.

שזה סהכ אינטראקציה אנושית בלי סכום אפס.

עובד או לא עובד.

לא משנה.

אין הפסד.

רק רווח

וכן אני כותבת את זה מתוך הספה בסלון כשאני מגה מובטלת כי המפגש של אתמול גמר אותי.

וזה בסדר שהייתי צריכה להתאבל ורגע פרללי ים הפסיכולוגית כדי להתאזן.

וכן אני מןדעת לזה שאני לא צריכה להשלים צעדים עבור הצצד השני ושזה מלחיץ ומעורר דחייה

וגן אני מבנה שאני צרחכה להתבשל בי בלי שזה יהווה עניין.

וכן אני מבינה שהקשר איתו די מת, ברגע שההתלהבות שלו שככה

ועדיין.

זה זמני ולא איום על חיי.

את זה אני מבינה.