יש לי תחושה שבני זוגנו הם לא מי שאנחנו קובעים על פי השכל והחשיבה של מה חשוב יותר או פחות, אלא נמשכים אלינו דרך ערוצי תקשורת אחרים.
מה שכן כדאי לפיכך הוא לפתוח את ערוצי התקשורת הקשורים לחיבה שלנו את עצמנו כך שיתאפשר קשר עם הרבה אהבה.

אסתי יקרה. עבדתי בבתי חולים פסיכיאטריים במחלקות הקשות ביותר: סגורות אקוטיות, שבהן, אנשים היו מאושפזים לאורך שנים ולמרות זאת שמרו על זוגיות יפה. הן כאשר היה מדובר באשה חולה והן כאשר מדובר בגבר חולה.
אין נוסחת קסמים. אדם הסובל מדיכאון כרוני לא בהכרח יהיה סבלן או מבין יותר מצב דומה אצל אחר.
מה, שקובע כנראה הוא מהם הדברים הטובים, שבן הזוג מרוויח מהם בקשר.
אחת המטופלות שלי , שהייתה חולה קשה ביותר ומאושפזת שוב ושוב לאורך עשרים שנה במוסד פסיכיאטרי עם מאניה קשה. הייתה נשואה לגבר מקסים, שגם גידל כל השנים את הילדים...
באחת השיחות ביננו, כאשר עלה נושא הזוגיות הוא אמר : "אנשים לא מבינים מה אני עושה איתה ובאמת החיים שלי קשים, אבל כשהיא במצב טוב השמש זורחת וכל הסבל מתבטל בשישים.".
מדבר בגבר בריא, נאה ואינטליגנטי....
ללמדך, שאין חוקים. צריך פשוט ללמוד את אהבתו ורגשותיו של הצד השני.
האם לאמר?. לדעתי חייבים לאמר, אחרת, כשמתרחש התקף והדברים לא נאמרו הצד השני עלול להרגיש מרומה ולהיפגע קשות וזה בלבד יהרוס את הקשר.
מתי?, מאוד תלוי במצב שלך וכמה את סובלת ואיזה חלק' מחייך הוא תופס.
כמובן, שאת לא חייבת להסתובב עם שלט ולדווח על הפגישה הראשונה, אבל כשהקשר מקבל תפנית יותר משמעותית, בשלבים התחילתיים אפשר להתחיל לדבר על זה.

אנא, ספרי לי עוד על עצמך ואנסה לסייע לך בהמשך...
האם יש משהוא שעומד על הפרק עכשיו?

בהצלחה. אורית.