ציטוט: אורית זאבי יוגב "התמכרות אשמה ואחריות -המשך..." אז כמו שאמרתי אדגים את מורכבות הענין באמצעות הנושא של השמנה, כשלמעשה הוא נוגע לכל תחום. במשך שנים הואשמו אנשים בדברים שלא היו בשליטתם. ילדים שסבלו מליקויי למידה או דיסלקציה נחשבו לעצלנים או טיפשים. ילדים שהתנהגו באופן היפראקטיבי נחשבו למופרעים ונענשו קשות על התנהגותם. לאורך עשורים שלמים האמינו המומחים, שאוטיזם מקורו בהתנהגות קרירה וחסרת אהבה של האם. האמהות האומללות של אותם ילדים לא רק נאלצו לכאוב את החריגות הלא מובנת וחסרת המוצא של ילדיהן, אלא גם קרסו תחת רגשות אשם קשים ומיותרים. דיפאק צ'ופרה בספרו "ריפוי קוונטי", מתיחס רבות לענין האשמה והאחריות "מכאיב לגעת בנושא של אשמה ואחריות", הוא כותב. "כשהייתה לי קליניקה אנדוקרינית פרטית, היו לי מטופלים שמנים מאוד, שמשקלם הגביר את הסיכון שלהם לחלות בסוכרת. נהגתי להזהיר אותם בדבר הסכנה הצפויה להם אם יפריזו באכילה, אך בו בזמן, גם ידעתי שאני מזין את רגש האשמה שלהם, שרק יוביל לעוד אכילה. אם מטופל שלי היה מעשן בשרשרת, הייתי תקיף מאוד ואמרתי, "אלוהים אדירים, אתה יודע שעליך להפסיק לעשן, תחשוב על הסיכונים שאתה לוקח על עצמך",רבים ממטופלים אלה היו אנשי צבא לשעבר, אותם ראיתי בבית החולים של יוצאי הצבא בבוסטון, אבל לאחר שהקשיבו לי, הם היו מסוגלים לעלות למעלה ולרכוש סיגריות שסובסדו בידי הממשל במחיר מוזל ביותר.(גם אני קניתי את שלי שם, שכן במשמרות הלילה בתקופת התמחותי הפכתי למעשן). צ'ופרה מתיחס גם לנסיונותיו הכושלים הרבים של פרויד להיגמל מעישון, למרות אזהרת הרופא כי העישון מזיק מאוד לליבו, פרויד הפך מדוכא וטען שהעינוי שהוא עובר נמצא "מעבר ליכולת הסבל האנושי". עוד מספר צ'ופרה על חולי סרטן במצב מתקדם, אשר בעודם ממתינים להקרנה - פונים אל מעבר לפינה לעשן סיגריה. אולי מניעה כלל אינה אפשרית כאן, הוא שואל, כיוון שזו צריכה להתחיל עוד לפני שמעשנים את הסיגריה הראשונה. לעתים תכופות ובכל מחלה, המטופלים מכורים מדי, מרגישים אשמים מדי, או פשוט משוכנעים מדי מכדי שאפשר יהיה לסייע להם. גם ילדים ומתבגרים השומעים לאורך שנים כי הם יכולים לשלוט באכילתם, מאבדים אמון ביכולת לסייע להם, וזאת משום שלאמירה זו אין שום אחיזה במציאות חייהם. הם מתכנסים בחווית הכישלון ונמנעים בכל דרך אפשרית מהתמודדות עם נסיון חדש. הכישלון הוא חוויה טראומטית, לא רק משום שמשקלו של המטופל לא ירד, או ירד וחזר במלאו, אלא גם משום שמתלווה לכך תחושה של בושה ופחד מן הבדידות של חיים בחוסר שליטה, שכאשר מדובר באוכל איש לא מבין את מהותה וסיבותיה. מכורים לאוכל דומים במאפיינים רבים למי שמכורים לאלכוהול ולסמים - הם חווים את הצורך לאכול כדחף חזק ובלתי נשלט, ואינם מסוגלים לדכא אותו למרות המודעות לנזק ולפגיעה העצמית. שוב ושוב הם חוזרים לזלילה, כמו האלכוהליסט המכור לבקבוק ומנסה בפעם המי יודע כמה להתחיל את ה"גמילה" מחדש. חלומו הגדול של פרויד היה להוכיח את הקשר בין הנפש ובין המוח. פרויד ההוגה, שלימד את כולנו את לשון הבנת היחסים וניתוח הרגשות, האמין כי תהליכיםנפשיים נובעים בעיקר משינויים ניסתרים במוח, אך חסרו לו הכלים המתאימים כדי להוכיח קשר זה. כיום, אנו יכולים, באמצעות שיטות הדמיה חדשות, לראות את המתרחש במוח בשיעה שבעליו חושב, מהמר, נוטל סמים או אוכל. מחקרים חדשים העוסקים בהדמיה של תיפקודים מוחיים אצל מכורים לסמים ואנשים הסובלים מאכילת יתר, מגלים דמיון בתפקוד המוחי של שתי קבוצות אלה. מספר אחד החוקרים: "נדהמנו לראות את סריקות המוח של הסובלים מהשמנה, שהיו דומים להפליא לסריקות מוח של אנשים המכורים לקוקאין. למרות שמוחו של כל אחד מהם קיבל אות עצבי של שובע - הוא עדיין דרש בתוקף עוד מזון"... לעניננו, המחקר מצביע על כך שגם כאשר אנשים מרגישים שהם מלאים, אפילו "מתפוצצים", המוח שלהם ממשיך לדרוש את המנה הבאה.. כל זה עד כאן מסביר למה כ"כ קשה "לסתום את הפה", כפי שרבים מאנשי המקצוע מורים לנו ועד כמה אכילה אינננה רק שאלה של כוח רצון כפי, שכולם מסבירים. אלא מורכבת הרבה יותר. ומעבר לכך הדברים הללו מוכיחים עד כמה מעט אנו יודעים על מקורן של תופעות אנושיות ובכל זאת מעיזים להאשים ולתלות את הגורם להם ב"חולשה אנושית, המשקפת, חוסר כוחות נפשיים והפקרות". המשך יבוא...