31.1.11
זה נורא קשה...נהיה לי פה יותר ויותר קשה בימים האחרונים.אני מרגישה שאני מתפרקת.שאני מאבדת כוחות,הטנגו המטורף הזה שמתנהל לי בפנים.המחול הזה בין החולי לבריאות,בין הטוב לרע,בין אושר לאומללות,לדיכאון קשה.לא נותן לי מנוח.אני מרגישה חשופה.
נורא קר לי בימים האחרונים,אני כל הזמן מחפשת שכבות,עוד סמיכות שיכסו אותי מחפשת את הסמיכה המתאימה הנכונה שתחמם אותי ותעניק לי הגנה וחום שאני כל כך מייחלת.קר לי.נכון שבאמת נהיה סוער בימים האחרונים,אבל כאן אני מוגנת,לא חשופה לרוחות ולגשמים.ועדיין קר לי.הקור הזה מתבטא במישור הפיזי אצלי כי כמובן אצלי כל דבר קטן מתבטא פיזיולוגית אצלי,אבל קר לי כי אני מרגישה חשופה,חלולה ,בלי תוכן,ריקה,עמומה,ללא מוטיבציה לחיים.איבדתי אותה.הקור הוא רק סימבולי סמל לכמיהה האמיתית שלי לדבר הגואל האמיתי שלי.לדבר שיהיה בדיוק נכון בשבילי-יכסה אותי מכל הכיוונים.הסמיכה שבאמת תחמם אותי.
יש לי גם בחילות וסחרחורות בזמן האחרון-ולא זה לא הריון.
מה שקורה לי מנטלית בתוך עצמי בא לידי ביטוי בכאבים פיזיים.אני משליכה על הגוף שלי ללא כוונה את הייאוש שאני חשה בימים האחרונים,את חוסר הכיוון שאני מרגישה.אני מרגישה תקועה.שאין לי לאן להמשיך קרו לי דברים אינטנסיביים בזמן האחרון ופתאום הגעתי למבוי סתום.מתנדנדת בין הכמיהה לחיים, לנפילה לדיכאון עמוק ומשם הדרך למחלה- להתמסרות הטוטאלית שלי אליה-לבחירה בדרך הקלה והפשוטה קצרה מאוד.
פשוט בזמן האחרון אני לא מוצאת טעם להבריא,לא מוצאת פיתרון לכל הבעיות- לא רואה מוצא.חושבת מה יהיה הלאה, לאן פני מועדת ,רואה בנות באות והולכות,מצפות ללכת להמשך מסגרת טיפולית בבית המשקם.ושואלת מה יהיה איתי,איפה אני אהיה,באיזה מקום אני אהיה אז,איזה מקום ייבחרו לי,אבל השאלה הכי קשה השאלה שמרוקנת אותי מכוחות היא מה יקרה שאני אגיע לשם?ייגמר הכל? הבית הזה מסמל בריאות, רצון לחיות,משדר כוח.תחושות ראשוניות לי,שלא מוכרות לי.שיאהבו אותי בזכות עצמי,לדעת לטפל בעצמי,לבקש עזרה...
הרי כל התקופה הזו מחכים לצאת מכאן כדי להתחיל בחיים חדשים בבית בצפון או במרכז,אבל אני כל כך מפחדת להתחיל בחיים שישר קופצת לי תחושת הריקנות, בטבעיות,ואני כל כך מבועתת מהחיים שאני פשוט מתרוקנת מרגשות מרגישה את הריקנות הזו החלל שנפער אצלי בגוף,בנפש, החלל שפעם מילאה בשבילה המחלה,וכרגע אני נותרת חשופה,ללא הגנה,אבודה בשביל עמום וערפילי,לא יודעת אם אני צועדת בכיוון הנכון,רואה את האור אבל עדיין בוחרת לפעמים באפלה,כמעט מועדת אבל חוזרת לשביל.פעם המחלה הייתה "ההגנה" שלי,דרך התמודדות עם החיים אבל עכשיו קשה לי נורא עם החלל החלול הזה,שנדירות הפעמים שאני מצליחה למלא אותו פה.
הוא נפתח ואני נשאבת לתוכו,מתחילה לחשוב על הרזון מתחילה לשנוא אותי שאכלתי,שונאת את המקום,שונאת את המצב שהגעתי אליו.מאסתי.
אך שנייה אחרי זה מתעשתת ומנסה למצוא לעצמי נקודות אור בתוך הערפל.
הבחילות וההרגשה הכללית הזו שאני עומדת להתעלף כל שנייה הם רק תחושות שאני לא מצליחה לבטא במילים.או שכן.
מוות של משהו בתוכי.שאולי משאיר חלל ריקני...