כשהייתי קטנה מאוד אהבתי את חג הפסח. החג הכי שווה, הכי גדול.. ארוחה עם כל המשפחה המורחבת,חופש, נופשים, מצה עם שוקולד, מרק עם קנידלעך.. הכי כיף בעולם!

לפני כמה שנים הכל השתנה.. אנחנו שבוע לפני החג וכבר הסבל מתחיל.

עם אבחון המחלה הגיע גם השינוי התזונתי שביומיום אין איתו כ"כ בעיה, אבל פסח..מה עושים בפסח?! אני זוכרת שהלכתי להתייעצות עם דיאטנית בפסח הראשון עם המחלה.. קיבלתי רשימה ארוכה של איסורים, מה בשום פנים ואופן לא להכניס לפה ועוד מספר מצומצם של פריטים אפשריים שמהם צריך להסתדר כל החג. קיבלתי עצה ללכת לרב, לספר את הסיפור, אני חולה, הוא ייתן לי הקלות. אבל הלב היהודי לא נותן.. בדיוק כמו שלא נתן "להימלט" מהצום של יום כיפור, למרות שהמשקל מראה כבר 40..
נו טוב.. בפולניה לא בוכים על אוכל, וזו הבאסה הקטנה. הבאסה שלי היא ה- לבד.
באופן אירוני ככל שמגיעים יותר אנשים, ככה אני מרגישה יותר לבד.. אחים, בני דודים, כולם כבר נשואים, רובם עם ילדים משל עצמם... ואני לבד. נכון שזו המשפחה שלי והיא דואגת ומתעניינת, אבל לא בי, אלא במחלה. "מה עם הבדיקות", "מה עם הניתוח"..כבר מזמן הפסקתי להיות אני.. למה לכולם הפסיק להיות אכפת "מה איתי"....
גם אני חולמת על משפחה וילדים משלי.. אבל החלום הולך ומתרחק ממני. בינתיים אני נמצאת בעבדות. עבד של המחלה, עבד של השקית, הם אלו המשתלטות ומתמרנות את חיי. עבד של הפחד. עבד של הבושה.
בטוח שזה חג החירות?!

שיהיה לכולם חג שמח והמון בריאות!!

"על נהר אספירין ישבנו
במקומות המוכרים
לא שומעים לא רואים
כאילו אנחנו אוויר
עוד מעט יגמר הסרט
בקרוב המציאות
התמונה מטושטשת
והצליל לא ברור

כי כולנו עבדים אפילו
שיש לנו כזה כאילו
פותחים פה גדול
ומחכים לעונג הבא
כולנו מכורים של מישהו
שמבקש עכשיו תרגישו
פותחים פה גדול
ומחכים למנה הבאה

חלונות ראווה יפים פה
זה הכל למכירה
גם אנחנו תלויים
עם פתקי החלפה
אז מה נעשה עם הכעס הזה
מה יהיה עם הקנאה
כולם רוצים להיות חופשיים
אבל ממה אלוהים ממה" (עבדים/ברי סחרוף)

http://www.youtube.com/watch?v=yxBcTOxtWko