ביום עיון שנערך לאחרונה בנושא של טיפול קבוצתי אמרה אנקה דיטרוי (פסיכולוגית קלינית) כי יש לראות דווקא את הקבוצה – במובנה של המשפחה, השבט והחברה – כמצע הראשוני ביותר אליו נולד התינוק. במובן זה יש להתייחס דווקא אל הקבוצה כקונטקסט להבנת המצע הנפשי של הפרט.

ד"ר אבי ברמן (פסיכואנליטיקאי ואנליטיקאי קבוצתי) ביקש לעמוד על ההבדל בין טיפול פרטני לטיפול קבוצתי, ובעיקר לעמוד על יתרונותיו, במקרים מסוימים, של זה האחרון על פני זה הראשון. ברמן הדגיש את הרעיון לפיו כל סובייקט הנו תצרף האישיויות, העמדות ומצבי העצמי הרבים, השונים ולעתים המנוגדים הקיימים בו. לאור ההנחה כי בתנאים פתולוגיים וטראומטיים מתקיימת בסובייקט דיסוציאציה של חלקי ומצבי עצמי שלמים, טען ברמן כי יתכן מאוד שבתוך פסיכותרפיה פרטנית ממושכת החלק הדיסוציאטיבי והמנותק כלל לא יבוא לידי ביטוי ויופיע רק "מצב עצמי טיפולי" מסוים. למעשה, במצב מעין זה לא יוכל המטפל לזהות, לתת מקום ולהפנות אלומת אור טיפולית לאותם מצבי עצמי מנותקים ונעלמים - מצבי עצמי שיתכן מאוד והם הסיבה הראשיתית לאותן חוויות קשות וכואבות שהניעו את המטופל לפנות לטיפול.

במובן זה טיפול קבוצתי מהווה את המטריצה באמצעותה ניתן 'לחבר' את כל אותם חלקי אישיות מפוצלים. בתוך האינטראקציה והדינמיקה הקבוצתית, ביטויו האישי של כל משתתף מייצג גם חלק מפוצל ממצבי העצמי של כל אחד ממשתתפי הקבוצה האחרים. וכך, הזמן הקבוצתי מאפשר לפרטים בקבוצה "לאסוף" בדרכים שונות את מצבי העצמי השונים שלהם שעברו דיסוציאציה כזו או אחרת.

חני בירן (פסיכולוגית קלינית) טענה ש "הטיפול הקבוצתי הינו מרחב להתנסות, בעוד הטיפול הפרטני הינו מרחב להתבוננות". לטענתה של בירן, העובדה שבטיפול הקבוצתי המטופל לא בוחר את קבוצת המטופלים שאיתו מהווה מהווה שחזור בזעיר אנפין של העובדה שהאדם לא בוחר להיוולד, לא בוחר את הוריו, לא בוחר את משפחתו, ונולד למעשה לתוך קבוצה ותרבות בה מעולם לא בחר”.

עמי פרגו גופר (פסיכולוג קליני) סיפר בהרצאתו על אחד מהמטופלים הראשונים שלו בבית החולים. היה זה מטופל קטטוני, אשר לא הגיב כלל לניסיונות של גופר והצוות לתקשר עמו, אולם באופן כלשהו הבין כי גופר הוא המטפל שלו והלך אחריו בשתיקה ממקום למקום, בין היתר גם לקבוצה טיפולית אותה הנחה גופר בבית החולים. להפתעתו של גופר, בחר המטופל לפצות את פיו לראשונה דווקא בקבוצה. לימים, שאל גופר את המטופל מה אִפשר לו דווקא בקבוצה להשתחרר מהקיפאון האוטיסטי שלו. המטופל הביט בגופר והשיב - "בקבוצה, הרגשתי יותר נורמאלי".
 


גם אני אישית מניסיוני הקליני מתרשמת שהכלי הקבוצתי הוא חזק ואפקטיבי. הוא מהווה מעין מיקרוקוסמוס של החוויה האישית בעולם, בחברה במשפחה, וניתן מהר להבחין בדינמיקה האישית של הפרט בהקשרים משמעותיים אלה שמהווים למעשה את מרקם החיים. כמו כן, העובדה כי בקבוצה יושבים כמה חברים שמרשים לעצמם לומר בישירות את מה שהמטפל לפעמים ישתהה מלומר הופכת גם היא את הכלי הזה לעוצמתי.


למרות האמור לעיל ולמרות שלכל הדעות זהו כלי טיפולי חשוב וחזק, אני רואה מגמה שחוזרת על עצמה אצלינו במרכז שלמטופלים אשר סובלים מהפרעות אכילה קשה יותר להתמיד ולהעזר בטיפול קבוצתי לעומת היענות גבוהה לטיפול אישי פרטני.


אשמח לשמוע דעות, מחשבות וחוויות שיאירו את עיניי לגבי התופעה הנ"ל.