שלום לכם, אחת מדרכי ההתמודדות שלי עם האסון שנפל עלינו הייתה לתעד את שלמה בוידיאו, כך שיישאר ממנו זכר ויזואלי. לפני המחלה, שלמה היה זה שמצלם את המשפחה כל הזמן, הוא ממש שיגע אותנו באהבת הצילום שלו, היום אנחנו מתגעגעים לזה. הוא צילם אך ורק את המשפחה. לא עניין אותו נוף, חיות, צמחיה או כל דבר אחר - רק המשפחה. כשהיינו יוצאים לטייל ידענו ששלמה לא יניח את המלצה ויצלם אותנו כל הזמן. לרוב הילדים ואני היינו מתלוננים, מנסים להתחמק ועושים פרצופים למצלמה, אך, שלמה לא התייאש והמשיך לצלם עד שהתרגלנו והשלמנו עם התחביב שסיגל לעצמו.כששלמה חלה והתחיל להשתנות, גם בהתנהגות וגם במראה החיצוני שלו, התחלנו לחפש באלבומי התמונות ובסרטי 18 מ"מ שצילם, ונוכחנו, לדאבוננו, שיש מעט מאוד תמונות של שלמה – הרי הוא עמד בצד השני של המצלמה וצילם אותנו. משראינו כך, החלטנו לצלם אותו, כדי שיישאר לנו זכר מצולם. מיכל בתי ואני חברות בקבוצת הטלוויזיה הקהילתית של נווה מונוסון, כך שאנחנו "בעניינים". כחלק מההחלטה המשפחתית שקיבלנו על עצמנו, לתעד ולצלם את שלמה, מיכל לקחה מצלמה והתחלנו לצלם את כל מה שקורה ביום יום בבית ובחוץ. בשלב מסוים, הבאנו את החומרים המצולמים לקבוצת הטלוויזיה הקהילתית וקרה דבר מדהים שלא ציפינו לו: הקבוצה והמדריך ישי חבקו אותנו ולא ידעו את נפשם מרוב צער על שלמה. לפתע התברר לי שלא כולם יודעים מה מתרחש בחיי, למרות שאני תמיד מדברת ומספרת. התקבלה החלטה מערכתית שהחומר חשוב, ושצריך להפוך אותו לסרט תיעודי-דוקומנטרי טלוויזיוני. מאחר והטלוויזיה הקהילתית מקושרת לאש"ל מדיה, פנינו אליהם וגם הם חשבו שחשוב ליצור סרט שיתעד מה עובר חולה אלצהיימר ומה עוברת משפחתו. הם שכרו עבורנו במאי מקצועי ועורך סרטים שליוו אותנו במהלך הצילומים.הסרט עוקב אחר הטיפול היום יומי שלנו בשלמה. הבעיה החלה כשספרתי על הסרט לילדים שלנו, מיכל כמובן הייתה "בסוד העניינים", הבן הבכור והבת השלישית אמרו "אנחנו סומכים עליך ועל ההחלטות שלך, כי בעצם את זו שמתמודדת עם המחלה ביום יום לבדך, וזכותך לעשות מה שנכון בעיניך". מי שלא קיבל בקלות את צילומי הסרט הוא הבן הצעיר, שטען שמאוד לא נוח לו עם החשיפה של אבא שלו במצבו הנוכחי. הוא אמר שהוא בטוח שאם הייתי שואלת את שלמה לדעתו לצילומים - הוא היה מתנגד, כי שלמה היה מאוד אסטטי ועכשיו הוא "מוצג בעליבותו". הבטחתי לו שאני עובדת בצמוד לעורך, פריימים מביכים יחתכו ולא אתן לבייש את שלמה במסגרת הסרט. ההבטחה הזו גררה משבר ביני לבין המפיקים שרצו יותר חשיפה שאני לא אפשרתי, היות וישבתי פיזית ליד העורך ואישרתי או חתכתי פריימים. בסופו של דבר יצא, לדעת כולם, סרט מאוזן מבחינת החשיפה. בני הצעיר עדיין מסתייג מהסרט אך לאט-לאט מבין שעשינו מעשה משפחתי חשוב לציבור משפחות החולים. מבחינה אישית, הסרט שחרר אותי מהמון מועקות שהיו לי. אני הרי מתמודדת יום-יום ושעה שעה עם תופעות שכל אחת מטריפה את הדעת יותר מהשנייה. אך, מאז שיצא הסרט, ומוצג בדף הבית של עמותת "עמדא", בספריות האוניברסיטאות בארץ כחומר עזר לימודי אודות מחלת האלצהיימר, תורגם לאנגלית ומוקרן בכנסים בינלאומיים בעולם, יש לי תחושה טובה שקידמתי את רמת המודעות בארץ ובעולם למחלת האלצהיימר. עד היום אני מקבלת תגובות נפלאות מאנשים שראו את הסרט. אשמח לשמוע גם מכם מה חשבתם על הסרט. רק בריאות, אסתר