מנהלי קהילה
מובילי קהילה
בוקר טוב לכם
אז ככה, הסיפור שלי הוא כזה,
אני בת 42 נשואה ללא ילדים, הורי גרושים מזה שנים רבות אך בקשר טוב, כך הם מתראים כל יום לכמה שעות, שניהם חולים כרונים ויחסית עצמאים, לכל אחד מהם יש מטפלת של כשעה וקצת בכל יום.
לאבי אני מנהלת את כל ענייני הרופאים והוא מתמסר לגמרי עד כדי מעמיס בקטנות כמו שאני צריכה להזמין טור לרופא.
אמי מצד שני קנאית לפרטיות שלה, היא מבינה הרבה באך לטפל בעצמה ולתת עצה טובה ומועילה לאחרים, הבעיה איתה שהיא שומרת על בריאותה ממש על הגבול, אך בעצם היא סרבנית בדיקות וטיפולים.
לאמי יש אמוגלובין 8 שמסכן אותה מאד, היא אומנם עשתה בדיקות דם וכו', אך לא מוכנה להמשיך את הברורים כמו קולונוסקופיה וכד', היא פוחדת "שימצאו לה משהו", כמה שאני מנסה להסביר לדובב אותה להתרצות היא מתפרצת עלי שבגללי ימצאו לה משהו ויקרה משהו
אני בת יחידה, אני רוצה מאד לעזור לה לשמור על איכות חיים ולשפר את איכות החיים שלה, אך היא בסרובה.
אנו באים עם רקע כלכלי נמוך יחסית, אך הייתי יכולה לדאוג לכך שאמא תקבל את הטיפול הטוב והמסור ביותר.
אני מסתובבת עם יסורי מצפון קשים ועם מועקה גדולה שאין לי שום דרך לשפר לה את החיים בגלל הסרוב שלה
אני לא יודעת איפו נמתח הגבול, האם להניח לה להחליט? האם אני צריכה להכריח? ואם ימצאו משהו? האם להשאיר אותה בבחירתה "לחכות עד שזה יקרוס"?
זהו רק קצה הקרחון שלי
רנואר4
רנואר4
ורד עזריאלי
שלום לך רנואר ותודה שהצטרפת לפורום:
ציינת שאת בת יחידה וז נשמע לי מאוד לא פשוט בעיקר מבחינה נפשית.
נראה שיש נטל רב על כתפייך שלא מתחלק בין אחים נוספים. זה מצריך אותך לדאוג ולטפל בשני הורים חולים, להתמודד עם דילמות לא פשוטות.
העובדה שהורייך גרושים ולא מתגוררים ביחד ולא אחד דואג לשני כפי שקורה הרבה פעמים כשנשואים מעצים את הקושי.
את נשמעת בת טובה ומסורה ובכל זאת מתמודדת עם ייסורי מצפון. למה?
עם אנשים בכלל ועם הורים שמתבגרים בפרט אי אפשר להתעקש יתר על המידה.
נשמע שאמך אשה דעתנית ועקשנית וגם יודעת לטפל בעצמה ע"פ ראות עיניה. את יכולה לדאוג לה, להציע לה, אולם בסופו של דבר היא תחליט לעשות מה שהיא רוצה ולא ניתן לכפות עליה. ולרצות יותר ממנה לעזור לעצמה.
אני תמיד אומרת (ראי גם בשאלות הקודמות ששאלו) שכדאי לדבר עם ההורה בדרך של "אני אוהבת אותך. את מאוד חשובה לי ויקרה לי. אני רוצה שתמשיכי להיות לצידי עוד הרבה שנים". מאשר ממקום של ביקורת וכפיה בעיקר עם אמא כשלך.
אם היא להערכתך (ותתייעצי עם רופא המשפחה שלה) במצב שממש מסכן אותה אז אולי אפשר לבקש מרופא או דמות אחרת שאמא מקבלת את דעתה (לפעמים קשה לקבל מהילדים על אף היותם מסורים ותומכים. פשוט הורה רגיל להיות הורה) לדבר על לבה ולשכנע אותה.
תוכלי גם לבקש מאבא-כפי שאת מציינת יש ביניהם יחסים טובים וזה בהחלט יכול לעזור.
בכל אופן לעיתים לוקח זמן "להתבשל" ויכול להיות שאמא תתרצה בסופו של דבר.
אבל הכי חשוב, תני קרדיט לעצמך על כל מה שאת עושה וחלילה לך מלהרגיש ייסורי מצפון.
אשמח אם אוכל לסייע לך בשאלות נוספות גם בהמשך.