לא אשכח.
לא אשכח את צרחות הטירוף שלך.
את העיניים הזועמות שמהעיניים הקטנות שהיו לי בגיל 3 נראו לי כמו שתיי להבות אש שתכף יצאו מחוריהן וישרפו אותי.
אני לא אשכח את הפחד שלי כשחזרת הבייתה מהעבודה, ואיך המועקה התערבבה עם הקלה כשנעלמת לכמה ימים או שחזרת מאוחר אחרי שכבר הלכתי לישון.
אני לא אשכח איך הפרצוף שלך היה מאדים בכל התקף עצבים כזה, תוך כדי צרחות היית יורק והייתי כל כך נגעלת, מרגישה את הטיפות האלה ניתזות עליי. הפרצוף שלך היה כל כך קרוב לשלי תמיד ורק רציתי שקצת תתרחק ואולי גם הקול שלך יישמע חזק פחות.
אני לא אשכח איך היית מאיים שתזרוק את על הצעצועים אם לא נסדר אותם. ככה כל יום כמו טקס. אתה היית צועק, אנחנו היינו מצייתות ולי תוך כדי היו יורדות דמעות. מרוב עלבון והשפלה. ואסור היה שתראה את הדמעות כי זה היה מעצבן אותך יותר. היית זורק לי הכול מהידיים ומגרש אותי לחדר. ״אם את לא רוצה לסדר לא צריך תלכי לחדר.״ משפטים כמו ״את לא מכבדת אותי״ או ״הכול אני עושה בבית הזה״ ו״כולכם מטומטמים״ גם הגיעו מאוחר יותר. אחרי שפעם אחת התעצבנת כל כך שתפסת לי את היד והבאת לי מכה שהשאירה סימן אדום. רק באותו רגע הבנתי שאני מעדיפה את המכות. הלכתי לחדר לבכות וקיוויתי שהסימן לא יעבור. אולי מישהו בגן ישים לב וישאל מה איתי. אבל הוא לא נשאר. למרות זאת הגננת יום אחד שאלה, אני לא זוכרת למה. ואני אמרתי מה שידעתי. אבל כשהיא התקשרה לשאול את אמא היא אמרה שאין מכות בבית. ואני חשבתי שאם היא אמרה אולי טעיתי. אז לא אמרתי יותר כלום.
אני לא אשכח איך פחדתי שתתחרפן לחלוטין והאקדח הזה שתמיד אתה משוויץ בו כשאתה חוזר ממטווחים יהיה הכלי שיהרוג אותנו. אבל הכי פחדתי על אימא. הכי פחדתי שאימא תמות.
אפילו כתבתי את זה בעבודה בכיתה א׳ מאוחר יותר אבל גם אז אף אחד לא טרח לשאול.
אני לא אשכח את כל איומי הגירושים שלך ואיך תמיד בסוף נשארת. ואני רציתי שכבר תלך.
אני לא אשכח את הפחד שהרגשתי ושיתק אותי במיטה כשהיית רב עם אמא. היא תמיד דיברה כל כך בעדינות והצרחות שלך בלעו את הקול שלה כמעט לגמריי ושמעתי רק אותך מתלונן. על מה לא? הבית לא מסודר מספיק, הכסף לא מספיק, לא מכבדים אותך בבית מספיק. אף אחד לא עושה שום דבר מספיק. לא שמעת שבשביל כבוד צריך להיות ראוי לכבוד?
אני לא אשכח איך גרמת לי להרגיש שאני לא שווה כלום כשלא הצלחתי במתמטיקה בכיתה ח׳ והודעת לי שאני יכולה מצידך לעזוב את הבית ספר ולהתחיל לעבוד בסופר או לנקות שלפחות אני אעשה משהו בחיים. צדקת, באמת לא יצא ממני כלום, אבל זה לא כי לא הצלחתי במתמטיקה. זה בגללך. תמיד היית לא צפוי. המשך הערב שלנו היה תלוי באיך עבר עליך היום. אני לא אשכח את הציווים שלך מהרגע שנכנסת הביתה ועד הרגע שהלכנו לישון. כנראה חשבת שלא עשינו כלום עד שבאת ורק חיכינו לך. לא משנה כמה ניסינו לרצות אותך זה אף פעם לא הספיק, ובאמת שניסינו. ניסינו הכול רק כדי להמנע מהצעקות. איך שנכנסת כבר זיהיתי מה הולך להיות. אם היית אומר אהלן ומחייך, זה היה סימן טוב. אם לא זה היה סימן שגיהנום הולך להתחיל. וכל השכנים הולכים לשמוע את זה. איך התביישתי. התביישתי במה שאתה היית צריך להתבייש.
אני כבר לא הילדה הזאת שנמצאת ברשותך, אבל איכשהו אני כן. ואני מתקשה לשחרר את הילדה הזאת. הפחד נשאר ואני עדיין שוכבת משותקת במיטה שאני שומעת אותך מתעורר פתאום בשלוש לפנות בוקר.
וכל פעם שאני רואה את הפרצוף שלך אני נזכרת בכל הדברים שאני אף פעם לא אשכח. ואולי יש דברים שכבר שכחתי. כל מיני סימנים שמהדהדים לי בראש. יכול להיות ששכחתי עוד דברים שקרו בין הצרחות לשתיקות. אני מנסה להזכר ולא מצליחה. אולי זה עדיף ויש סיבה ששכחתי. אבל לא הגיע כבר הזמן להתעורר? לקבל תשובות? היית בוטה בבית. תמיד מסתובב בלי חולצה ולפעמים רק בתחתונים. לפעמים היית כל כך שקוע בטלוויזיה שלא שמת לב שהיד שלך בתוך המכנסיים כבר כמה דקות. תמיד ידעתי שזה לא בסדר. אני לא אמורה לראות את זה. אבל מה יכולתי לעשות, להגיד לך ״היי אבא תוציא את היד מהמכנס, אני רק בת שמונה אתה מביך אותי״?
אני מנסה לחבר את כל פאזל הילדות שלי עכשיו בראש וזה קשה, חלקים חסרים, אחרים לא בדיוק מתחברים אחד לשני. הייתי כזאת שקטה מופנמת וביישנית, עשרים שנה, בתת משקל ועם חתכים על הידיים. גן, בית ספר, תיכון. למה לא עזרו לי קודם? למה רק בצבא הצלחתי להשמיע קול ראשון? אולי הבאתי את זה על עצמי כי לא דיברתי מספיק. אבל לימדו אותי
ל ש ת ו ק .