נשמע נדוש...אבל זו המציאות,לולי הייתי מאמינה בכך ופועל כך,לא הייתי יושבת וכותבת פה .

הרעיון הוא להבין שהכאב הוא כמו ילד נודניק שמושך בבגד כל הזמן,ללא הפוגה!דורש צומי כל הזמן...ובכאב כרוני כשועלה ותיקה אני יכולה להגיד שאפשר לחיות איתו בשלום,אני אמנם מוגבלת ובכל זאת לא לוקחת משכחי כאבים אלא במקרים קיצוניים.

עמוד שידרה עם פריצות דיסקים בגבהים שונים,ניורופתיה,ופיברומאלגיה לא משאירים הרבה מקום לתימרון...אז מה שאני עושה זה זורמת עם המציאות כפי שהיא. כמו כן אני אדם רוחני מאוד וזה עוזר מכיוון שאני מבינה שהכאב הוא גם שיעור וגם סוג של חינוך וכמו שיש כאב פיזי יש כאבי נפש ורוח,אז עם הגוף אין הרבה מה לעשות...הוא כואב בעקשנות,אבל הנפש לא,אני לוקחת אותה לכל מני מחוזות נפלאים ומראה לה מראות יפים ומעודדת אותה להמשיך מתוך חברות אמיצה,ומלמדת אותה כל פעם מחדש שאי אפשר לכעוס כל החיים על הגוף כי הוא כואב...ולא כדאי לבזבז אנרגיות על תיסכולים שאין להם פיתרון...וככה,הנשמה שלי מוליכה את הנפש ,ואיתם משתרך לו הגוף הכואב,וזה בסדר....יש דינאמיקה..

הסוד של כל זה קשור באהבת החיים,והחווייתיות והיצירתיות שקיימת מסביב,רק להושיט יד ולקחת,וכשהיד כואבת יש דמיון,והוא בלתי מוגבל,גם המחשב עוזר מאוד,אני מטיילת במקומות מדהימים,נופים עוצרי נשימה...דואה כנשר,צוללת כדג,ומטפסת הרים מושבעת....וכל זאת כאשר ללכת עשרים דקות כבר דורש תיכנון.

אנשים,הכל טוב באמת....הכאב חינך אותי,לקחתי אותו למקום של צמיחה. זה לא תמיד עובד,לא כל הזמן,אבל בסך הכל?הנפש והנשמה יש להם כוחות שאפשר לגלות אותם בדרך ייחודית זו שנכפתה עלינו.

ננהלה.