אני נמצאת בנקודה הכי נמוכה (ולא מבחינה פיזית) שהייתי בה בכל השנים האלה שאני חולה. תמיד התגאיתי שלמרות הקושי אני חיה חיים נורמטיביים כמו כל בן אדם שפוי שלא מקיא וצם או מבלמס כל היום. יש לי בן זוג הרבה זמן, יש לי מקום עבודה יציב וגם קיבלתי קידום ממש לפני שבוע, עשיתי שרות מלא - הכל כמו שצריך! ופתאום בבום אני מרגישה שפג תוקפה של הנורמטיביות. אני פתאום מרגישה מוגבלת כמו בן אדם נכה. מתחילה להבריז מהעבודה, מתחילה לחשוב על להיפרד מהבן זוג (שהוא אהבת חיי והמלאך שמציל אותי כל יום!!) מחשבות, שכמו שאמרתי לפסיכולוגית שלי, הם אובדניות כי זה ממש כמו להתאבד ולהישאר בחיים. אני נורא מפחדת מהעתיד הקרוב שלי. היום בבוקר היה לי סוג של התקף חרדה באוטובוס. אני מפחדת ללכת לעבודה כי יש שם המון אוכל בסביבה וזה ממש מקשה עליי...מה יהיה איתי? מי או מה יציל אותי מעצמי?