כמוניטראומה מטרור ומלחמהאיך כל פעם כשיש תרגיל כמו היום באיזור

איך כל פעם כשיש תרגיל כמו היום באיזור

ג.ל
09/02/15 17:32
12 תגובות
שאני נמצא אני דרוך ולא שקט
זה יעבור מתישהוא?

12 תגובות

אבי-אגלמז-(אבי88)
מוביל קהילה
לפני כ20 שנה כמעט נפרדתי מהעולם בארוע חבלני ללא התראה מוקדמת וללא ברירת קנס. מאותו יום מרגיש שהחיים ניתנו במתנה ולא מקטר על הנכות שנותרה, אלא מברך על כל יום. כפועל יוצא מודה לכל יום שזוכה לראות את אור השמש ,
09/02/15 20:44
מניסיון אישי כנראה שלא. אני משתדל לשמור פסון ולא קופץ בהיסטריה כש מקור הרחש/רעש לא מזוהה אבל בהחלט מנסה לזהות. ללא קשר לפוסט שלך חשבתי לי היום האם זו התנהגות שיש לטפל או אפשר להיות איתה בשלום? אין לי...
מניסיון אישי כנראה שלא.
אני משתדל לשמור פסון ולא קופץ בהיסטריה כש מקור הרחש/רעש לא מזוהה אבל בהחלט מנסה לזהות.
ללא קשר לפוסט שלך חשבתי לי היום האם זו התנהגות שיש לטפל או אפשר להיות איתה בשלום?
אין לי תשובה חד משמעית. מצד אחד זה מגביר את הערנות , סוג של הגנה עצמית. מצד שני כנראה לא נורמטיבי במינונים שלי.
מה דעתך?
שרי16
10/02/15 0:05
אני חושבת שזה מביך ( אני יודעת אבי שלא הזמנת אותי להגיב אבל אני אתערב בכל זאת...)זה פשוט מביך לקפוץ מכל פיפס והלב דופק ובהלה ורעד ואנשים מסתכלים עליך כאילו אתה קוקו "כאילו מה נסגר? זה כולה מגירה/ארון/...
אני חושבת שזה מביך ( אני יודעת אבי שלא הזמנת אותי להגיב אבל אני אתערב בכל זאת...)זה פשוט מביך לקפוץ מכל פיפס והלב דופק ובהלה ורעד ואנשים מסתכלים עליך כאילו אתה קוקו "כאילו מה נסגר? זה כולה מגירה/ארון/דלת/או מה שלא יהיה אבל התרופות מרגיעות את זה למי שממש סובל מהעוררות זה מקהה קצת ת'חושים...
אבי-אגלמז-(אבי88)
מוביל קהילה
לפני כ20 שנה כמעט נפרדתי מהעולם בארוע חבלני ללא התראה מוקדמת וללא ברירת קנס. מאותו יום מרגיש שהחיים ניתנו במתנה ולא מקטר על הנכות שנותרה, אלא מברך על כל יום. כפועל יוצא מודה לכל יום שזוכה לראות את אור השמש ,
10/02/15 6:30
שרי, את בהחלט מוזמנת להגיב .
בהחלט תרופות יכולות לתת פתרון ולא צריך לפסול שום אופציה. בטח שלא בגלל סטיגמות.
דניאל-איגר
10/02/15 23:26

שלום ג.ל וברוך הבא לפורום שלנו.

כשקראתי את מה שכתבת נזכרתי כיצד לאחר שהסתיימה מלחמת המפרץ הראשונה, אי שם בתחילת שנות ה-90, לקח זמן רב עד שהפסקתי לקפוץ מאופנועים שהאצו אצלי ברחוב. האצה כזא...

שלום ג.ל וברוך הבא לפורום שלנו.



כשקראתי את מה שכתבת נזכרתי כיצד לאחר שהסתיימה מלחמת המפרץ הראשונה, אי שם בתחילת שנות ה-90, לקח זמן רב עד שהפסקתי לקפוץ מאופנועים שהאצו אצלי ברחוב. האצה כזאת נשמעה כמו תחילתה של אזעקה ולקח לי אז שניה עד שאמרתי לעצמי - והאמנתי לעצמי - שזה אכן רק אופנוע.



 


 



 


התגובה הזאת, הנקראת באנגלית startle response, היא תגובה נורמלית לרעש שמקפיץ אותנו. ואנשים שיש להם רגישות טראומטית נדרכים לקראתה, לפעמים לפרקי זמן מאד ארוכים. אני מניח שעצם קיום התרגיל מעורר בך דברים אותם לא פירטטת. האם תוכל לספר לנו מה עלה לך בראש? האם בכלל זה מלווה בתמונות או מחשבות? גם אם לא, הגוף יש לו "זיכרון" משלו, ואפשר לחוש דברים גם מבלי שהם יהפכו ממש למחשבות או תמונות מנטליות. וגם, האם תוכל לספר לנו באילו מצבים טראומטיים פגשת במהלך חייך?



 


 



 


האם זה יעבור? קשה לתת תשובה חד משמעית, אבל, אפשר לעבוד על זה. ראשית, אפשר ללמוד טכניקות להפחתת המתח (למשל כאן), ואפשר בטיפול לנסות ולתת משמעויות לתחושות כך שהן לא תישארנה אך ורק בגוף אלא תהפוכנה למשהו שאפשר לחשוב ולהרגיש אותו, וכך יוקהה עוקצן.



 


 



 


ואתה כמובן מוזמן להישאר איתנו בפורום, לשאול, להגיד, ולהגיב ככל שעולה על דעתך.


שרי16
11/02/15 0:07
אני אומרת לעצמי מה היה מקור הרעש וזה עוזר לי פחות להחצין את הבהלה שלי (לקפוץ להצטמרר להתכווץ ןכן') פשוט תגיד לעצמך בלב זה רק אגזוז/ מגירה/אוטובוס/ שקשוק כפית בכוס... וכו' מצאתי את זה מאפס אני פשוט ממל...
אני אומרת לעצמי מה היה מקור הרעש וזה עוזר לי פחות להחצין את הבהלה שלי (לקפוץ להצטמרר להתכווץ ןכן') פשוט תגיד לעצמך בלב זה רק אגזוז/ מגירה/אוטובוס/ שקשוק כפית בכוס... וכו' מצאתי את זה מאפס אני פשוט ממלילה לעצמי את המציאות שמתרחשת סביבי זה די מרגיע...
אבי-אגלמז-(אבי88)
מוביל קהילה
לפני כ20 שנה כמעט נפרדתי מהעולם בארוע חבלני ללא התראה מוקדמת וללא ברירת קנס. מאותו יום מרגיש שהחיים ניתנו במתנה ולא מקטר על הנכות שנותרה, אלא מברך על כל יום. כפועל יוצא מודה לכל יום שזוכה לראות את אור השמש ,
11/02/15 0:48

שרי, זה בדיוק מה שגם אני עושה.

בהשמע קול גופי נדרך ושומר פסון אבל בתת מודע מיד מהמוח מריץ תוכנת חיפוש ומנסה לזהות את מקור הרעש.

במידה ויש מוכרז חזלש. במידה ולא מזוהה עיינים סורק...

שרי, זה בדיוק מה שגם אני עושה.



בהשמע קול גופי נדרך ושומר פסון אבל בתת מודע מיד מהמוח מריץ תוכנת חיפוש ומנסה לזהות את מקור הרעש.



במידה ויש מוכרז חזלש. במידה ולא מזוהה עיינים סורקות את הסביבה כדי לזהות ולהחריז רגיע.



וזו הסיטואציה יום יומית למרות שהפציעה שלי לא הייתה מלווה ברעש.



איך היה אצלך? יש קשר?


שרי16
11/02/15 9:49
גם אצלי זה ככה וגם הטראומה שלי מקורה אינה ברעש וגם לא לוותה בכזה אני מתארת לעצמי שאצל כל הלוקים בפוסט טראומה זה ככה העוררות מוגברת ונמצאים במצב דריכות תמידית. כמו אצלך גם אני ישר סורקת את הסביבה במקרה...
גם אצלי זה ככה וגם הטראומה שלי מקורה אינה ברעש וגם לא לוותה בכזה אני מתארת לעצמי שאצל כל הלוקים בפוסט טראומה זה ככה העוררות מוגברת ונמצאים במצב דריכות תמידית. כמו אצלך גם אני ישר סורקת את הסביבה במקרה רעש וגם כשאני נכנסת לחדר כמו של רופא מטפל מכולת או כל מקום חדש וכו' אני קודם כל סורקת את הסביבה. זה מאוד קשה לחיות ככה בדריכות מתמדת.
שמתי לב שיש תקופות שזה יותר רגוע ויש שפחות גם אצלך?
גם כשאני הולכת לישון אם אני שומעת פסיעות או מישהו עובר אני מתכווצת כולי וקופצת מבהלה... זה לא עוזר אבל כמו שאמרתי התרופות עוזרות...:)
אבי-אגלמז-(אבי88)
מוביל קהילה
לפני כ20 שנה כמעט נפרדתי מהעולם בארוע חבלני ללא התראה מוקדמת וללא ברירת קנס. מאותו יום מרגיש שהחיים ניתנו במתנה ולא מקטר על הנכות שנותרה, אלא מברך על כל יום. כפועל יוצא מודה לכל יום שזוכה לראות את אור השמש ,
11/02/15 10:13
:-) רוב השנים לא ראיתי בזה התנהגות שאופיינית לפוסט טראומה. בכלל לא הגדרתי את עצמי ככזה. ולכן לא טיפול פסיכולוגי ובטח לא כדורים. אבל כן השתתפתי בקבוצות תמיכה ולתומי חשבתי שאני מגיע על תקן "בסדר" שרו...
:-)
רוב השנים לא ראיתי בזה התנהגות שאופיינית לפוסט טראומה.
בכלל לא הגדרתי את עצמי ככזה. ולכן לא טיפול פסיכולוגי ובטח לא כדורים.
אבל כן השתתפתי בקבוצות תמיכה ולתומי חשבתי שאני מגיע על תקן "בסדר" שרוצה לעזור לאחרים.
אם השנים הבנתי שיש ביננו מחנה משותף בהרבה התנהגויות ואינם אופיניים לאוכלוסיה הרגילה. בעיקר על ידי משובים שקיבלתי מהסובבים.
היום אני נמצא בשלב של שאלות עצמיות האם אותם ההרגלים שסיגלתי לעצמי דורשים התערבות של מומחה או שאני חי איתם בשלום?
מה הניע אותך לבקש טיפול תרופתי?
שרי16
11/02/15 12:12
לא הצלחתי לישון בלילות פשוטו כמשמעו הייתי ערה ימים ולילות שלמים עם רוגזנות והתקפי זעם בתחילה ביקשתי רק משהו שיעזור לי לישון. ואז ראיתי שזה משפיע גם על העוררות הגבוהה שהיתה לי אני עדיין יותר משאר בני ה...
לא הצלחתי לישון בלילות פשוטו כמשמעו הייתי ערה ימים ולילות שלמים עם רוגזנות והתקפי זעם בתחילה ביקשתי רק משהו שיעזור לי לישון. ואז ראיתי שזה משפיע גם על העוררות הגבוהה שהיתה לי אני עדיין יותר משאר בני האדם ללא ההפרעה אבל אין מה להשוות למצבי ללא התרופות. היו לי כאילו התקפי זעם שיכולתי להרביץ לבעלי בלי שליטה על עצמי...
דניאל-איגר
11/02/15 12:41

שרי16, האם את יכולה לספר כיצד הגעת למצב פוסט-טראומטי?


שרי16
11/02/15 13:51
הי אני חושבת שכב כתבתי אני סובלת מפוסט טראומה מורכבת אני יודעת שזה שונה מבחינת הטיפול אבל התסמינים הם אותו דבר כמו פוסט טראומה רגילה לא כך?
דניאל-איגר
15/02/15 0:31

כן, התסמינים מאד דומים.


מנהלי קהילה

רמי יולזרי
רמי יולזרי
מתמודד עם פוסט טראומה מאז מלחמת לבנון הראשונה, רץ למרחקים ארוכים , מאד .  אב ל-3 בנים, תושב נס ציונה, יזם חברתי , מנהל חברה משפחתית למחקרי שוק , ועוד 
עמותת נט
עמותת נט"ל
נט"ל, נפגעי טראומה על רקע לאומי, היא עמותה (מלכ"ר) א-פוליטית, אשר הוקמה על ידי ד"ר יוסי הדר ז"ל ז"ל, הוגה המרכז ויוזמו, ויהודית יובל רקנאטי, יו"ר העמותה. נט"ל הוקמה בשנת 1998 מתוך רצון להעלות למודעות הציבורית את תופעת הטראומה על רקע לאומי, קרי השלכותיו של הסכסוך הישראלי-ערבי, ולהבחין בין נפגעיה של טראומה זו לבין נפגעי טראומה כתוצאה מאירועים א
גלי דגן
גלי דגן
גלי דגן -סמנכ"ל שיווק והסברה בנט"ל

מובילי קהילה

אבי אגלמז (אבי88)
אבי אגלמז (אבי88)
לפני כ20 שנה כמעט נפרדתי מהעולם בארוע חבלני ללא התראה מוקדמת וללא ברירת קנס. מאותו יום מרגיש שהחיים ניתנו במתנה ולא מקטר על הנכות שנותרה, אלא מברך על כל יום. כפועל יוצא מודה לכל יום שזוכה לראות את אור השמש ,