בשבילי יום הזכרון הוא יום הבנה הכלה ותמיכה באמי. את אבי לא הכרתי. הוא אפילו לא ידע שאמי הרה. נפל במלחמת יום כיפור עם לא מעט מחבריו ליחידה. את בשורת ההיריון לא זכה לשמוע. אמי אספה את שבריה והצליחה לשקם עצמה ולהקים משפחה מחדש. כך יש לי אבא לכל דבר ואחיות. אפילו אם גנטית וביולוגית זה לא. ביום הזכרון אמא ואני יושבות ביחד עם אלבומים שיוצאים רק ביום זה. וסיפורים. עם השנים הסיפורים חוזרים על עצמם ולי יש איזו דמות אגדית לשמר בראש. בשנים עברו עוד היינו נפגשות עם אלמנות חבריו ליחידה של אבי ז"ל כך הנוהג התפוגג עם הזמן. בניי שלי מתקרבים לגיל גיוס כבר. כך שנהיה יותר ויותר מחניק.

במדינתנו הקטנה כמעט ואי אפשר שלא להכיר משפחות ששכלו את בניהם במלחמות ישראל או בארועי הטרור. לי באופן אישי הקשר עם משפחות השכולות קשה וטעונה בכל ימות השנה ובמיוחד ביום הזכרון. הקושי הוא מחשש להכאיב , לפגוע שלא בתכוון כשמדברים על היקר מכל שאיבדו. כך ביום יום אני לא מוצא את הכוחות ליזום שיחה בנושא. לפעמים זה מגיע מצידם מקשיב בקשב רב מחפש את המילים הנכונות ובוחן כל מילה. ביום הזכרון המפגש בבית הקברות בדרך כלל ללא מילים , חיבוק ושתיקה. מה אפשר לומר כדי לנחם? אחרי שנה , שנתיים או עשר עשרים? בדרך כלל המפגש אם המשפחות ולראות אותם לאט לאט ממשיכים בחייהם וכמו שסיפרה תהילה בונים משפחות מנחמת אותי , משמחת אותי. יהיה זכרם ברוך