כמוניטראומה מטרור ומלחמהיום הזיכרון - הזמנה לשיתוף

יום הזיכרון - הזמנה לשיתוף

21/04/15 15:11
2 תגובות

חלקנו קשורים ישירות למעגלי השכול כתוצאה ממלחמות וטרור, וחלקנו לא. לאלה שכן קשורים יש פנים מסוימות, של איש או אישה או ילד או ילדה ספציפיים, שאותם הם זוכרים והם עבורם "הפנים" של יום הזיכרון. לעומת זאת, לאלה מאיתנו שאין במשפחתם או בקרב חבריהם חלל, אין גם דמות ספציפית להיאחז בה באירועי יום הזיכרון. אז מה אנו זוכרים? על מה אנו חושבים? חלקנו בוודאי מכיר את התחושה של לעמוד בצפירה או באחד הטקסים ולהיות מוצף במחשבות רלוונטיות ליום הזיכרון וכאלה שאינן קשורות ליום הזה, ואז את ריגשי האשמה על כך ואת הנסיון להחזיר את המחשבות למסלולן. אני מזמין אתכם לספר כאן. מי שאבל על אדם ספציפי יוכל לספר עליו ועל מהו יום הזיכרון עבורו, ואיך היום הזה שונה מימי ההנצחה הפרטיים כמו יום הולדתו או יום מותו של החלל. ומי שאין לו אדם מסוים להתאבל עליו יוכל לספר, מהו יום הזיכרון עבורו, איך הוא מתחבר (או מתקשה להתחבר) ליום הזה. אנחנו כאן כדי לשמוע מה שיש לכם לספר.


2 תגובות

אפרת_זיו
21/04/15 18:03

בשבילי יום הזכרון הוא יום הבנה הכלה ותמיכה באמי. את אבי לא הכרתי. הוא אפילו לא ידע שאמי הרה. נפל במלחמת יום כיפור עם לא מעט מחבריו ליחידה. את בשורת ההיריון לא זכה לשמוע. אמי אספה את שבריה והצליחה ל...

בשבילי יום הזכרון הוא יום הבנה הכלה ותמיכה באמי. את אבי לא הכרתי. הוא אפילו לא ידע שאמי הרה. נפל במלחמת יום כיפור עם לא מעט מחבריו ליחידה. את בשורת ההיריון לא זכה לשמוע. אמי אספה את שבריה והצליחה לשקם עצמה ולהקים משפחה מחדש. כך יש לי אבא לכל דבר ואחיות. אפילו אם גנטית וביולוגית זה לא. ביום הזכרון אמא ואני יושבות ביחד עם אלבומים שיוצאים רק ביום זה. וסיפורים. עם השנים הסיפורים חוזרים על עצמם ולי יש איזו דמות אגדית לשמר בראש. בשנים עברו עוד היינו נפגשות עם אלמנות חבריו ליחידה של אבי ז"ל כך הנוהג התפוגג עם הזמן. בניי שלי מתקרבים לגיל גיוס כבר. כך שנהיה יותר ויותר מחניק.


אבי-אגלמז-(אבי88)
מוביל קהילה
לפני כ20 שנה כמעט נפרדתי מהעולם בארוע חבלני ללא התראה מוקדמת וללא ברירת קנס. מאותו יום מרגיש שהחיים ניתנו במתנה ולא מקטר על הנכות שנותרה, אלא מברך על כל יום. כפועל יוצא מודה לכל יום שזוכה לראות את אור השמש ,
21/04/15 18:18
במדינתנו הקטנה כמעט ואי אפשר שלא להכיר משפחות ששכלו את בניהם במלחמות ישראל או בארועי הטרור. לי באופן אישי הקשר עם משפחות השכולות קשה וטעונה בכל ימות השנה ובמיוחד ביום הזכרון. הקושי הוא מחשש להכאיב , ...
במדינתנו הקטנה כמעט ואי אפשר שלא להכיר משפחות ששכלו את בניהם במלחמות ישראל או בארועי הטרור. לי באופן אישי הקשר עם משפחות השכולות קשה וטעונה בכל ימות השנה ובמיוחד ביום הזכרון.
הקושי הוא מחשש להכאיב , לפגוע שלא בתכוון כשמדברים על היקר מכל שאיבדו. כך ביום יום אני לא מוצא את הכוחות ליזום שיחה בנושא. לפעמים זה מגיע מצידם מקשיב בקשב רב מחפש את המילים הנכונות ובוחן כל מילה.
ביום הזכרון המפגש בבית הקברות בדרך כלל ללא מילים , חיבוק ושתיקה. מה אפשר לומר כדי לנחם? אחרי שנה , שנתיים או עשר עשרים?
בדרך כלל המפגש אם המשפחות ולראות אותם לאט לאט ממשיכים בחייהם וכמו שסיפרה תהילה בונים משפחות מנחמת אותי , משמחת אותי.
יהיה זכרם ברוך

מנהלי קהילה

רמי יולזרי
רמי יולזרי
מתמודד עם פוסט טראומה מאז מלחמת לבנון הראשונה, רץ למרחקים ארוכים , מאד .  אב ל-3 בנים, תושב נס ציונה, יזם חברתי , מנהל חברה משפחתית למחקרי שוק , ועוד 
עמותת נט
עמותת נט"ל
נט"ל, נפגעי טראומה על רקע לאומי, היא עמותה (מלכ"ר) א-פוליטית, אשר הוקמה על ידי ד"ר יוסי הדר ז"ל ז"ל, הוגה המרכז ויוזמו, ויהודית יובל רקנאטי, יו"ר העמותה. נט"ל הוקמה בשנת 1998 מתוך רצון להעלות למודעות הציבורית את תופעת הטראומה על רקע לאומי, קרי השלכותיו של הסכסוך הישראלי-ערבי, ולהבחין בין נפגעיה של טראומה זו לבין נפגעי טראומה כתוצאה מאירועים א
גלי דגן
גלי דגן
גלי דגן -סמנכ"ל שיווק והסברה בנט"ל

מובילי קהילה

אבי אגלמז (אבי88)
אבי אגלמז (אבי88)
לפני כ20 שנה כמעט נפרדתי מהעולם בארוע חבלני ללא התראה מוקדמת וללא ברירת קנס. מאותו יום מרגיש שהחיים ניתנו במתנה ולא מקטר על הנכות שנותרה, אלא מברך על כל יום. כפועל יוצא מודה לכל יום שזוכה לראות את אור השמש ,