אני משער שזה יהיה כבד אולי אפילו קצת קשה,אלה הם פני הדברים,וזאת המציאות ...

בשנה זו ימלאו למותה 10 שנים,12/10/2005 (תאריך לועזי) חכמה,יפה,עם חלומות והרבה הרבה שאיפות,שוטרת בשירות חובה,היא הייתה לבד "בקרב" הזה על השפיות,לבד לגמרי,מופנת ברמה באמת קיצונית,נפלה בחלקי הזכות להיות אחד הדמויות הכי מרכזיות בחייה,גם היום עשר שנים מאז,מצערת אותי העובדה שלא הייתי שם למנוע את האבידה הזו ... אחרי האובדן הגדול שנה קודם (רצח האח הגדול בפיגוע) לא היו בידיה הכלים המובנים מאליהם להתמודד עם זה,להתמודד עם כול זה לבד ... באמת לבד,לא גרתי איתה ולא בבית המשפחה,אז לא הייתי שם .
אני זוכר את ההלם העצום בקרב המשפחה הגדולה יותר,דודים דודות,אחיינים,אחייניות ועוד אחרים ... היו בבית אמצעי תקשורת,מצלמות,וכתבים,והציגו את זה כמו קדימון לסרט הבא ... (מי הבא בתור)
קיבלתי את הידיעה בטפטוף איטי ומכאיב,איך !? בטלפון .
"תגיע הביתה עכשיו,יש לי משהו חשוב לספר לך" ואני !? אני לא אמור לחשוב שזאת היא תהיה,היא הרי האדם הכי נוגע מחבק מלטף ומנחם,באותם הרגעים שהבכי תקף בכל פינה בבית המשפחה,היא ישבה לידי,לא שיחררה לרגע כדי שלא אתמוטט חלילה,בטלפון ההוא שאלתי למה !????

בדרך בחזרה זה היה נראה כמו נצח,נסיעה של 20 דק',שנמשכה כמו נצח,קמתי באמצע הנסיעה באוטובוס עם אותו הנהג הידוע והמוכר מזה 5 שנים של אותו קו אוטובוס ... הנהג אמר : אתה יודע שאסור לי לעצור ככה סתם ולהוריד נוסעים שלא בתחנה,שב תיכף נגיע" ירדתי בתחנה הבאה והלכתי ברגל,בפנים בלב,הייתה לי תחושה כבדה של אסון והנשימה הייתה כבדה,נפלתי בדרך,ואחרי דקה או יותר קמתי בכוחות עצמי,בטלפון הבא,מהצד השני של הקו הייתה זו החברה שלי,והיא שאלה "איפה אתה !?" אמרתי לה בגמגום "אני בדרך" ... בסוף הגעתי,והיו שם חברות,חברים,שכנים וסתם אנשים טובים,השעה הייתה 16:15 לערך,והיא אמרה לי בשקט מעיק "היא כבר לא בחיים" ואני !? צעקתי ידעתי שזה יקרה בסוף !!! ...

אחותי לא עמדה בזה,בשנה האחרונה דיברנו כול יום כמעט,איך החיים יראו מעכשיו,ואיך נמשיך מכאן והלאה,ואני רק רציתי לנחם,להרגיע,להשקיט את הלב,ולחבק הכי חזק,למרות העובדה שלא הייתי קרוב,והייתה לי התחושה שזה יהיה קשה כבד וגדול מימני .

מאוחר שעות המאוחרות של הערב נסעתי אל בית המשפחה יחד עם החברה ועוד שני מלווים,אני חושב שזה היה השקט הכי רציני שחוויתי בחיי בתוך נסיעה שארכה שעתיים ומשהו,והגענו, אני,החברה שלי ושני המלווים התקבלנו בתוך שקט שהרגיש לי כאב גדול,ואימא ישבה רחוק,בפינה,וראיתי איך היא דועכת,ומסתגרת,אחת מבנות המשפחה התקרבה אליי חיבקה אותי והובילה אותי לחדר אחר,שם ישבנו דקות ארוכות,חצי מהזמן שם ישבתי בשקט,כאילו איבדתי את היכולת לדבר,בסוף דיברתי,אמרתי כמה מילים,ובכיתי,בכיתי הרבה ... מאז את עטופה ונצורה בלב שלי אחותי בכאב סבל ודמעות !!!