מסתכלת במראה ורואה נערה רזה, כ"כ רזה. קשה לקלוט שבעוד חמישה חודשים היא בת שמונה עשרה... מסתכלת במראה ומבינה שהאנורקסיה מתה עליי ככה, רזה, הכי רזה שיש.
בורחת מלפגוש את החבר שלי כי אני לא רוצה לספר לו, להדאיג אותו.
מתעלמת מהרגשות ומנסה לשמוח ולצאת עם החברות, ואז בורחת באמצע כי אין לי חשק. ואני רואה שהן מנסות להבין.
כל הזמן רצים לי משפטים ממכתב שישבתי וכתבתי למישהי שעזרה לי מהרגע הראשון, מהביס הראשון כמנצחת... כתבתי לה אחרי השקילה בה הדיאטנית אמרה שאני צריכה לחזור לבית החולים (ואני רוצה לחיות, אבל אני לא רוצה לשבת בבית החולים כשכולן בבית הספר וזאת השנה האחרונה ואני בכלל לא מוכנה לחיים שבחוץ. צבא? שירות? זה מקסים, אבל אני לא נוסעת אפילו לשבת... כולן גדלות ומתבגרות סביבי ואני בוגרת יותר מכולן יחד, אבל גם תקועה באיזשהו מקום...), כתבתי ובכיתי... רץ לי המשפט: "ל' (השם שלה), אני רוצה ל-ח-י-ו-ת, ואם אני כבר לא מסוגלת לאכול עם הפה, אעשה הכל כדי שאמשיך לחיות."
אני מרגישה שאני מאכזבת את כולם סביבי. הבגדים רפויים עליי, ופיזית קשה לי יותר כרגע. אני מאכזבת את אותה הבחורה שהייתה שם בשבילי מהביס הראשון ("את מסוגלת טלי! הייתי שם בביס הראשון שלך ואני יודעת שהראשון הכי קשה. אבל השני יהיה קל יותר! ואם את לא מסוגלת- אז קדימה, למחלקה. אני לא מוכנה שתהרגי את עצמך." "מאיפה לעזאזל הגיע לך הרעיון שאת מאכזבת אותי? אני גאה בך בטירוף! ואם את צריכה את הדחיפה הזו, אז קדימה! אני מאחורייך לאורך כל הדרך, וכך כולם פה בבי תהספר. אנחנו איתך. ואני גאה בך"- היא אמרה לי את זה אחרי שקראה את המכתב), את החברות שלי שכבר לא יודעות מה נסגר (ומגיע להן חברה נורמלית), את הכיתה שלי (מגיע להן להכיר את הטלי של לפני המחלה במובן של לצאת לטיולים בראבאק. מגיע להן לראות את הצד הזה שלי שנעלם כבר מזמן), את המורים שליוו אותי לאורך השנים... כל מי שהאמין בי. ובעיקר את עצמי. את כל הרגעים בהם המשכתי להיאבק גם כשכבר לא היה למה. את עצמי של כיתה ז'- מגיע לה סוף טוב יותר (למרות שהכל מצויין ומדהים אצלי! אם תשאלו את כולם עליי, הם יגידו לכם כמה הם אוהבים אותי, בחייכם, לכמה אנשים יש כזאת אהבה גלויה?!); את עצמי של כיתה ח' שקמה ונלחמה והחליטה לצאת מההפרעה הזאת, למרות שלא היה לה שום דבר בחיים. את עצמי של כיתה ט'- שהייתה חולה פיזית כל כך קשה והמשיכה לקום בבוקר בחיוך ולבוא לבית הספר מאושרת, ולא הרפתה ולא וויתרה לעצמה עד שהבריאה. את עצמי של כיתה י'- מובילה כיתה חדשה, קמה ושותה אנשור בשמחה (הלוואי שיכולתי לשתות!), מארגנת דברים, יוצאת לשבת שלמה עם החברות ואוכלת וחוזרת בחיים (הלוואי שאצליח שוב, זה החלום שלי. החרדה משתקת... לעזאזל, מאיפה הכוחות?!). את עצמי של כיתה י"א שמנסה ומחפשת את עצמה ומוצאת ולומדת להסתכל בעיניים ולבכות... (בעצם, אותה אני לא מאכזבת, כי אני בוכה).
אני כועסת על עצמי כי אני חושבת שאני לא מנסה מספיק חזק ושאני מוותרת לעצמי מהר מדי. וזה קשה, זה כ"כ קשה. כי עם כל האמונה שלי באלוהים ובזה שאני עושה את מה שאני מסוגלת, עם כל הסליחה לעצמי רגע אחרי המעשה (אולי הסליחה מהירה מדיי?)... אני שונאת את עצמי ובטוחה שאני שוקעת.
אני רוצה לקטוף נצחונות, רוצה להוות מקור לגאווה... וכל מה שאני בינתיים זה עיתונאית מוכשרת בבקרים וסתומה רצינית בלילות. יש פער בין מי שאני לבין מי שאני עם ההפרעה. אני מרגישה שאני מוותרת מהר מדי, שאני לא עושה מספיק.
אני רוצה לצאת למסע הישראלי, אני רוצה לחיות. רוצה רוצה רוצה רוצה רוצה... וכרגע נראה שיש פער גדול מדי בין הרצונות והחלומות שלי לבין המציאות. אני רוצה לצרוח לכולם "אני עושה כמיטב יכולתי!" ולהצדיק את עצמי.
אני רוצה להיות נורמלית, בסדר? אני רוצה להיות טלי בת השבע עשרה וחצי שקוטפת נצחונות, שיוצאת למסעות, לשבתות, שלא בורחת באמצע מסע קניות כי זה לוקח ממנה כוחות כרגע, אני רוצה להיות שווה את כל ההערצה של בנות החטיבה אליי, שמעבר לכל הדברים שאני עושה, גם כאן אהיה בסדר. לא מושלמת, אבל בסדר. אני יודעת שזו ההתמודדות שלי ושאני מסוגלת... אבל אני מתחילה להתעייף קצת. ואני מעוצבנת כי אולי אני יכולה לקחת את זה בראבאק ולעשות, כמו שאני עושה כל דבר בחיים שלי.
ואני מנסה ו...
לא, אני אשב ואספר לעצמי עכשיו כמה אני מדהימה ומצליחה ומתמודדת ויהיה בסדר.
ומחר נאי אשב עם החבר שלי ואספר לו מה קורה.
ויהיה בסדר. כבר בסדר. אני המנצחת ואני אלופה ואין עליי. ואם אצטרך אשפוז יום בסופו של דבר- אני אעבור את זה בחיוך כמו כל דבר אחר.
(תוהה אם המשפטים האלה הם בריחה מהרגשות או לא... אני מנסה לחזק את עצמי)