לראות בוואצאפ השכבתי בנות כותבות "קדימה טלי! את צודקת!", "אוהבות אותך, תחוללי שינוי!", "אל תזלזלו בה, היא יכולה לכתוב ולשנות ולהגיע להכל!". לראות את המשפט שכתבה לי מישהי במייל "אין דבר כזה חלום גדול מדי, במיוחד לא עבורך.".
ומצד שני לפתוח מגירה אצל אמא ואבא בחדר ולמצוא שתי מעטפות (בטוחה שי עוד)- אחת מאבחון בריפוי בעיסוק בגיל שמונה, אחת של ההפניה לאשפוז היום, בגיל שלוש עשרה ורבע. לראות איך כותבים שם עליי, על זה שאובחנתי עם OCD בגיל שש, על הגבולות שאמרו להורים לשים לי, על זה שסירבתי לקבל טיפול גם בגיל שש ולכן לא לחצו עליי, על הקשיים החברתיים, החרדות ממבחנים ומחברויות ומהכל, כבר בגן ובתחילת היסודי. על חוסר קשר העין הסותר את התקשורת המילולית המושלמת שלי. את כל החרדות והבעיות בגיל 13, את זה שרצו להעלות אותי לכיתה א' שנה קודם, והשאירו עוד שנה בגלל חוסר בשלות רגשית (ממש מוזר, אני ילידת פברואר והתחלתי את כיתה א' בגיל שש וחצי... הם רצו שאתחיל בגיל חמש וחצי?!), את זה שסיברתי לטיפולים, שאני מטורפת, לא בסדר... את המשפט שכל כך מתאים לי "אם יש בעיה, זו הבעיה שלי." ולכן אל תטפלו בי...
ויש פה ניגוד. חיובי ושלילי. חיובי: כי אני, עם חוסר קשר העין והחרדות החברתיות, זו שסירבה לקבל טיפול והייתה פסיכית כבר בגיל צעיר, אני המובילה בכיתה שלי. אני אחת מהבנות האהודות בשכבה של 200 בנות שונות לחלוטין זו מזו. אני שלא הייתי בסדר, מדריכה נערים על הספקטרום האוטיסטי. אין פה אירוניה כלשהי? עם חוסר קשר העין שלי והדמיון המופרע שלי, הפכתי לעיתונאית צעירה ומעורכת. זה קצת מוזר, לא?
אני עם חרדות המבחנים הפכתי לבחורה הכי רגועה לפני בגרויות.
אני, עם כל החרדות והבעיות הפסיכולוגיות והאבחנות שהגיעו עוד לפני בית הספר היסודי, הפכתי לבחורה בת שבע עשרה וחצי שחיה חיים מלאים. מלאים באנורקסיה, בקשיים, אבל גם באושר.
אז גאווה שבלי כל הטיפולים שלכם, ועם (מדברת כל החטיבה) המון המון אמונה של בחורה אחת שזכיתי שתחנך אותי, הגעתי למקום בו אני הכי חברותית שיש, הכי בטוחה בעצמי (כלפי חוץ) שיש, הכי מדהימה שיש (מבחוץ... מבחוץ אני טלי, מה, טלי היא מותג בפני עצמו... אני שומעת את זה כל היום). ובזכות אישה מדהימה שחינכה אותי בכיתה י"א, התחלתי להסתכל בעיניים ולהביע רגש, אני עם הבעיות הרגשיות. וכל הכבוד לי ואני תותחית... ואז מה אם אני מתחרפנת עם ההפרעה בחודשים האחרונים יותר מפעם וכבר לא יודעת מה ולאן ומה עדיף... ואם אני אוכלת אני מרגישה שמנה ושוב נופלת ואם אני כבר זורמת עם ההפרעה אני מפחדת וקר לי והשיער נושר והמחזור איחר ואני עייפה... ולעזאזל כי כן אכלתי בחג ואני לא רוצה לעלות ו... ודי. אני אלופה.
ושלילי: אני חולת נפש מאז שאני קטנה. אז נכון שכל הכבוד לי שהגעתי לאן שהגעתי למרות הכל... אבל אני לא בסדר ואף אחד לא טורח לדבר על זה. 12 שנים של דפיקות פסיכולוגית עמוקה ואני לא יודעת כלום. אף אחד לא טרח לספר לי את האמת ואני כועסת. כועסת כי גיליתי הכל בעצמי ומזכרונות ומלהסתכל במגירות. אני כועסת כי עוד רגע אני ברשות עצמי ואין לי מושג מה מהילדות שלי היה ההורים שלי שהם לא בסדר ומה היה שיטת הטיפול בי. ואני כבר לא יודעת מה מכל מה שאמרו לי אי פעם הוא אמיתי ומה אמיתי מתוך "בואו נטפל בילדה המשוגעת שלנו". אני כועסת כי אם לא הייתי זוכה למחנכות מדהימות אני לא יודעת איפה הייתי. אני כועסת כי אני לא יודעת כלום לעזאזל, וזכותי! לא ידעתי בכלל שההורים שלי היו בהדרכת הורים בגהה כשהייתי בת שמונה. כשהייתי קטנטנה- כן. אבל גם בגיל שמונה? ומסתבר שהלכתי לפסיכיאטר כשהייתי בת שש וחרדתית ומטורפת ואני לא זוכרת את זה ואף אחד לא יספר לי שסירבתי לטיפול מאז ומתמיד. אף אחד לא עצר ולו פעם אחת ואמר "טלי, אנחנו לא סתם מתרגשים משטות קטנה כמו יציאה עם חברות, יציאה עם בחור, איפור... משפט שלך על כמה שאת אוהבת ללכת לקניון... אנחנו גאים בך כי את חולת נפש ואת עושה את כל מה שלא האמנו שתעשי."
אף אחד לא טרח לספר לי. וזה לא שאני כועסת על האבחנות, אני גאה בהן. אני גאה להיות מי שאני ויום אחד אצא מהארון הזה ואספר לעולם מי אני באמת. רק שכרגע יש פער וכל עוד לא מדברים על זה וכולם מתעלמים, זה לא עוזר לי להבין איפה אני לעזאזל בעוד חמישה חודשים ביום הולדת 18.
ואני כועסת. כ"כ כועסת. כי מנעו ממני לדעת את האמת. ואם לא הייתי אצל רופאים וכד' כשהייתי בחטיבה, ואם לא הייתי עושה אחד ועוד אחד, עד גיל מאה לא הייתי יודעת שיש לי OCD, עד שזה יתפרץ. ולא הייתי יודעת לעצור את עצמי מכפייתיות אם אני מרגישה שיש בי צורך. למזלי אני לא טיפשה, אני יודעת שיש לי בעיות רגשיות, אני יודעת על קשר העין, אני יודעת על המצב בו הייתי מיומנים ישנים, וגם כי פרצתי לחדר של היועצת ומצאתי שני סיכומי שיחות עליי מכיתה ז'. למזלי אני חכמה מספיק כדי להבין וכדי לקבל את זה באהבה ולנתב את זה למקומות חיוביים (משתדלת).
גם על האנורקסיה אף אחד לא מדבר פה. כאילו שזו סתם תקופה רעה של מרד גיל שלוש עשרה.
יופי לכם. תמשיכו להדחיק. תמשיכו לשקר לי ולהתעלם.
היי, אמא, אבא? יש לכם בת חולת נפש. וזה בסדר. זה מותר ולגיטימי. הבת המהממת שלכם עם השיער הצבוע באדום, הטור בעיתון השכונה, החיוך הרחב והכובש? הבת המובילה שלכם שמסובבת את כולם על האצבע הקטנה? היא מטורפת וזה בסדר. היא מדהימה עוד יותר כי היא הייתה במקומות כ"כ נמוכים נפשית והיא תפסה את עצמה ויצאה מהם.
והבת שלכם? היא לא יודעת איך לספר לכם שהדיאטנית רוצה לשלוח אותה שוב לשניידר.
והיא לא יודעת איך לגרום לכם להבין שאנורקסיה זאת לא בושה, שהיא לא בחרה בזה אלא ההפרעה בחרה בה. ושבעיניה זאת זכות מאלוהים, כל המחלות האלה וההתמודדויות מבחוץ ומה לא.
והבת הזאת שלכם? עברה כברת דרך עצומה עם עצמה ואתם שמים לב מבחוץ, אבל לא רואים מה ממש קורה. והיא מתה לספר, לצעוק מהגגות כמה היא גאה בעצמה וגם כמה לא.
והבת שלכם? הנסיכה היפהפייה שאתם מגוננים עליה כל הזמן (ובצדק, מפחדים שהיא שוב תיפול. ועם מצב נפשי כמו שלה, מי יודע מה יקרה...)? היא כבר לא ילדה ומגיעות לה תשובות. היא גם לא שקרנית כמוכם, היא יודעת שהיא תצא מהבית, ותישאר חולת נפש. היא תתחתן ותלד ותישאר לא בסדר. אבל כל עוד היא תבין שהפער בסדר ולגיטימי, ותהיה מוקפת באנשים שידעו ויעזרו לה איתו? היא תהיה בסדר.
והיא לא רוצה לחיות בצללים ולשקר. והיא לא יודעת מה כולם מסביב יודעים ומה קורה ונמאס לה.
והיא אנורקטית. והמחזור שלה נחלש וחצי קיץ היא הרעיבה את עצמה ולמקרה שתהיתם היא עדיין בקשר צמוד עם המחנכת שלה מהחטיבה, זאת שאתם תמיד מרגישים אסירים תודה כלפיה ולא יודעים כמה פעמים היא הצילה את הבת שלכם ושבזכותה היא פה. ובערב ההתעוררות היא בכתה כי היא לא רוצה וכן רוצה לחזור לבית החולים. והבת שלכם? מפחדת. ומדברת על זה עם אנשים. היא לא מטאטאת את זה מתחת לשטיח. היא לא צריכה. זאת לא בושה.
והבת שלכם? עייפה ומבולבלת ומרגישה רזה ושמנה בו זמנית ונשבר לה מקול ההיגיון הזה ודי כבר.
אה, וביום הראשון של כיתה י"ב היא דאגה לחבק כל מחנכת שהייתה לה מאז כיתה ז', להתרגש ביחד איתן מזה שהיא הגיעה לכיתה י"ב.
ועוד מעט יש מסע ישראלי ואתם לא יודעים. ועוד מעט יש לה יום הולדת 18 והיא מפחדת כ"כ.
והבת שלכם?
היא לא מקור לגאווה רק כשהכתיבה והמוזיקה שלה מתאימות לכם. היא אלופה ומנצחת ומקור לגאווה בכל בוקר מחדש.
ודי.