מנהלי קהילה

פסיכולוגית קלינית. למדתי באוניברסיטת תל אביב, אני מטפלת בילדים, נוער ומבוגרים. אני עובדת כבר הרבה שנים במערך להפרעות אכילה לילדים ונוער בתל השומר, תחילה כמדריכה במחלקה להפרעות אכילה, בהמשך פסיכולוגית באשפוז יום, עשיתי את ההתמחות האשפוזית במחלקה וגם את התזה כתבתי בנושא הפרעות אכילה והפחד מהחיים. בשבע השנים האחרונות אני פסיכולוגית במרפאה להפרעות אכילה (הייתי שותפה בהקמתה). בנוסף, יש לי קליניקה פרטית ברמת השרון שם אני מטפלת גם בבוגרות המתמודדות עם הפרעות אכילה.

מורן וילנר סקאל

שלום, אני מורן, פסיכולוגית לאחר התמחות קלינית. בשנים האחרונות עבדתי במרפאה וגם במחלקה להפרעות אכילה לנוער בתל השומר. בעבודתי פגשתי מקרוב את המצוקה, הקושי והמורכבות שפוגשות המתמודדות ופוגשים המתמודדים עם הפרעות אכילה, ונושא זה קרוב מאוד לליבי. כיום יש לי גם קליניקה פרטית בצפון תל אביב : https://www.moranws.com/ אני מאמינה שחלק חשוב מתהליך ההחלמה הוא היכולת לא לחוש לבד, בייחוד במצבים וברגעים בהם נדמה שאף אחד אחר לא מבין מה עובר עלייך, והתחושה יכולה להיות מאוד בודדה. לתחושתי, כל אחת וכל אחד ראויים לחיות חיים מלאים ועשירים, ואני מאחלת לך להצליח להגיע לכך!

אפרת וייס שורץ

נעים מאד, אני אפרת, דיאטנית קלינית, בעלת 12 שנות ניסיון בטיפול בהפרעות אכילה במבוגרים ובמתבגרים. בוגרת תואר ראשון בתזונה מטעם האוניברסיטה העברית ובעלת תואר שני במדעי הרפואה מטעם אוניברסיטת תל אביב. דיאטנית קלינית בצוות הטיפולי של המרכז להפרעות אכילה במבוגרים במרכז הרפואי שיבא תל השומר, חברה בצוות הטיפולי במסגרת הדיור המוגן של הבית השיקומי לנשים מחלימות מהפרעות אכילה בהוד השרון, ומטפלת במבוגרים ובמתבגרים המתמודדים עם הפרעות אכילה בקליניקה פרטית בהרצליה.

כמוניהפרעות אכילהאין לי כותרת.

אין לי כותרת.

סתם מישהי אחת

29/03/16 23:07

9 תגובות

אני כבר ממש מיואשת..
כבר תקופה די ארוכה שאני חזרתי להיות אובססיבית ברמות למשקל ולאוכל. צמצומים וחרדות לא נורמליות פאקיניג היום הגעתי למצב שפחדתי אפילו ממלפפון..ואז מגיע הבולמוס הנורא והחרדה שעליתי במשקל,השנאה העצמית. לפני כמה ימים אפילו חתכץי לאחר מספר חודשים שלא. אני מרגישה לבד. אני מאוד עייפה גם כי אני בקושי ישנה וגם נפשית אבל גם כשישנתי טוב אני עייפה ואני כמעט בטוחה שאני אנמית,בדקתי לאחרונה לפני חצי שנה והיתה אנמיה קלה ואני טבעונית מצד שני אני כם מפחדת לבדוק כי התבקשתי לקחת b12 ועוד משהו והמלצה לברזל ולא לקחתי.
אני נמצאת בטיפול והוא ממש לא עוזר הן לא יודעות בכלל על המצב שלי ואני לא מסוגלת לספר,וניסיתי כמה פעמים וזה לא נגמר טוב.
ואני מחכה לגיל 18 שבו אוכל להחליט להפסיק את הטיפול הזה לעבור לכאלו שמטפלים בה.א. אני מרגישה גם מובכת ולפעמים אני חושבת שהכל בראש שלי ושאין לי בכלל ה.א כי אני בעודף משקל גדול מאוד.
אמנם נשאר רק חצי שנה לגיל 18 וחיכיתי כבר כל כך הרבה זמן. אני חיה חרא עם עצמי כבר שנתיים וחצי. אבל אני כבר כל כך מיואשת,אין לי יור כוח להתמודד עם זה ואני לא בטוחה שיש לי כוח להלחם.
די נמאס לי..אני מיואשת לגמרי.

תגובות

אנונימית97

30/03/16 7:28

אני חושבת שהפרעת האכילה שלך זה רק תסמין למה שעובר עלייך.. את זועקת לעזרה באופן פסיבי מאוד... נשמע שאת גם במשבר זהות..
הייתי מציעה לך להתרכז יותר בעשייה ובהתנסויות חדשות ועם הזין תפחת ההתעסקות שלך באוכל

אנונימית97

30/03/16 7:29

הזמן

דנה אברמוביץ

30/03/16 17:16

הי מישהי, אני מבינה שאת לא מצליחה לשתף בטיפול מה שקורה איתך באמת וזה בהחלט מסביר למה הטיפול לא עוזר. מה הכוונה שניסית לספר וזה נגמר לא טוב? ולמה את לא לקוחת את התוספים שהמליצו לך בעצם?

ד"ר נועה גור-אריה

30/03/16 21:30

רוצה להוסיף שאלה - לאיזה טיפול את מחכה לעבור? לא בטוחה שהבנתי את כוונתך

סתם מישהי אחת

30/03/16 23:12

אנונימית,האמת שפעם ה.א היתה תוסף לכל השאר והיום זה ההפך..
דנה התכוונתי שלא אמרתי ישירות כי זה מביף ומביש אותי ומפחיד.. אז רמזתי בצורה עקיפה אבל ברורה מאוד..ואז היה ניסיון לדבר על זה אבל לא הצלחתי אני יכולה לדבר על הכל חוץ מהנושא הזה.. ועוד קצת. אז לבסןף ויתרו ושכחו מזה,השנייה בכלל לא נראלי מבינה שיש לי בעיה.. וזה התחיל בזה שהיתי באשפוז פסיכיאטרי על דיכאון ונטיות אובדניות ובאמצע האשפוז גילו את הסממנים אף על פי שזה היה בולט מהיום הראשון(המטופלות אמרו לי) והם אמרו לי "את פה כדי לטפל בדיכאון ולא בזה" והם פשוט לקחו את הבעיה וטאטאו מתחת לשטיח.. ואז המטפלות שלי עכשיו חושבות שזה סממנים שוליים וגם הםסקתי להקיא כמה חודשים אז הם חושבים שהכל נעלם לגמרי.. בקיצור זה מסובך.
וזה יישמע אדיוטי למה אני לא לוקחת את התוספים אני מפחדת מהם.. לא יודעת להסביר למה בדיוק אבל אני מפחדת לקחת את זה.
ונועה אני לא בדיוק יודעת לאיזה טיפול אני מתכוונת לעבור או בכלל לעזוב לגמרי כי זה לא משנה.. אבל אני רוצה טיפול חדש,לשנות אווירה,לשנות בן אדם,לשנות את זה שמה שהן יודעות מהעבר מפריע לי להסביר מה באמת המצב,היכולת להפסיק לשקר בלי להסתבך,בלי פחד שיגיע להורים וכאלה..

ד"ר נועה גור-אריה

04/04/16 12:13

אפשר מאוד להבין אותך, את צודקת שאת רוצה טיפול מיטיב עבור עצמך, כזה שיראה אותך כמכלול, כאדם שלם עם קשת של סימפטומים ולא כבעלת זהות של אבחנה כזו או אחרת. אני בהחלט בעד... מאוד קשה כשהטיפול הוא חלקי, הוא הופך גם את האדם לחלקי. לעיתים קשה להשיג זאת במסגרות האישפוזיות :-( אז היכן הדברים עומדים כעת?