רקע :

אני אם לבן 21 שמזה 5 שנים סובל מדיכאון קליני. לפני כשנתיים וחצי, במהלך שירותו הצבאי, התמוטט נפשית, אושפז ואובחן כסובל מהפרעת חרדה קשה, על רקע של Complex PTSD.

הוא שוחרר מהצבא לאחר 7 חודשי שירות.

הוא מטופל בקביעות, תרופתית (לוסטרל + אביליפיי) וכן פגישות שבועיות עם הפסיכולוג ופסיכיאטר אחת לחודש/חודשיים.

מזה כשנתיים, מאז השחרור, הוא ספון בבית ולמעשה כמעט ואינו מתפקד בצורה "נורמטיבית". קרי, לא עובד, לומד או עושה משהו שצריך לקום בשבילו בבוקר.

וזה לא שהוא לא ניסה לעבוד או ללמוד, אלא שכל נסיון כזה הסתיים ברגרסיה נפשית ותפקודית ומפח נפש אדיר, לו (במיוחד) וגם לנו.

יש תקופות טובות יותר, בהן הוא יוצא יותר מהבית, ויוצר אינטראקציה גבוהה יותר עם חברים, אולם רוב הזמן הוא בבית, במרחב הבטוח, כמו שהוא קורא לו.

לצערי כל הנסיונות שלי לדרבן אותו לכדי עשיה נכשלו. הפסיכולוגית שלו אומרת לי להרפות, משום שהמפתח לכל הוא אצלו, ואצלו בלבד ובקצב שלו.

אבל עברו מעל שנתיים ושום דבר לא השתנה (חוץ מהעובדה שהתרופות שהחל לקחת לפני שנה גרמו לתיאבון מוגבר ובולמוסי אכילה, שהביאו לעליה של מעל 15 ק"ג במשקל...), ולמרות שאני משתדלת לשדר "עסקים כרגיל" אני מתחילה לאבד תקווה שהדברים יסתדרו, ויש ימים שהכל נראה קודר.

יכול להיות שהבן יקיר לי, הכל כך חכם ומוכשר ואינטיליגנט וטוב, יישקע לתוך זה? לא ייצא מזה?

יש ימים שיש בי כעס עליו, על החידלון, על העובדה שאולי הוא "מוותר לעצמו ולא מתאמץ מספיק...", למרות שבהיגיון ברור לי שאין לי סיבה לכעוס, שהוא סובל יותר ממני, ש.....

ואני בוכה הרבה ואני מרגישה שזה שואב אותי. מרגישה כמו סייסמוגרף של מצב הרוח שלו, של מה שעובר עליו.