שלום שושנה רות יקרה:
ראשית את מתארת מצב יותר אופטימי, "התקשורת קצת עלתה לנורמה וניתן לדבר עם המשפחה", זה כבר נותן נקודת אור.
בוודאי שאשפר שלקם משפחה לצד הקשיים והאתגרים הרבים.
לגבי הקשר עם אמך, איך את מרגישה עם זה? האם עיבדת את ענין האלימות?
כתבת קצת באופן כללי וקשה לי להתייחס לפרטי פרטים, אלא אם כן תרצי לפרט יותר.

אני הדחקתי קצת ולא סיפרתי את התעללויות אמי מפני שאבי התעלל בי קשות מנית ורגשית כשהייתי קטנה וכשאני מדברת עם מישהו תמיד מדברים על הטראומות מהאבא והטראומות מהאמא שהיו רק אחר כך פחות מדברים למרות שלי זה היה טרור חי...
קשה לדבר עם אימא שלי כי מצד אחד היא גם מאוד סבלה (ולא רק מאבא) ואני מרחמת עליה אבל אחיותי האלימות קצת השתקמו גם ואני לא יודעת על מי לרחם אם מי מותר לדבר ואימא שלי מאוד עצובה שברחתי מהבית למרות שהתיעצתי ולמרות שהיא גרשה אותי קודם לכן כמה פעמים.
את מבינה? זה שכל המשפחה עשתה לי טראומות ועכשיו אני מנסה להשתקם אך כל פעם שאני נזכרת במכות או באיומים או בק.ג.ב. ובניסיונות הריגה אני לא מוצאת מנוח. על מי לרחם . מי עשה מתוך מצוקה.
תענו לי

שלום יקרה:
כמה כואב לשמוע על כל מה שעברת.
כשאת אומרת "השתקמנו" מה זה אומר? האם קיבלת איזשהו טיפול מקצועי? האם מישהו מלווה אותך, תומך בך?
איך הקשר שלך עם האחיות? ומה מצבך היום? אני מבינה שאת לא גרה בבית? גרה במקום אחר?
זה יפה שאת "מרחמת" על אמא ואמפתית לסבל שהיא עברה, אולם חשוב מאוד לשמור על הרווחה הנפשית שלך ולשמור על קשר עם המשפחה מתוך מקום שזה לא פוגע בך ובשלומך הפיסי או הנשפי.

 

השתקמנו זה אומר שאמא שלי הייתה בשיקום פסיכיאטרי ומצבה יותר טוב וכן אחיות י האלימות יותר יציבות . אני מנסה כל הזמן טיפולים אבל זה לא עוזר כי הרסו לי את האנושיות שבי וזה לוקח זמן להשתקם אך יחד עם זאת אני מאז שברחתי מהבית אני בן אדם יותר משוחרר ויציב נפשית. אין אף אחד שתומך בי והאישה שאני גרה אצלה מפעילה עלי לחץ ורגשית רע לי עם זה. 
אני מרגישה ששום דבר לא יצליח להחזיק אותי כל עוד שיש לי קשר עם המשפחה שלי אבל הם "דואגים" לי פתאום אז אני כל הזמן מנסה אולי כבר אני יכולה..
אני מרגישה צורך במשפחה אבל המשפחה שלי רק עושה ללי רע ועם האישה שאני גרה עכשיו אני לא מצליחה להשתחרר עד הסוף ובגלל שאני רק בתהליך השיקום ולא מרגישה מספיק בן אדם חזק אז אני כל הזמן מסתבכת אני כבר לא יודעת מה אני אמורה לעשות ומרגישה שכבר אפסו התקוות לטוב
הדבר היחיד שיכול לרפא ולהרגיע אותי זה מגע א וההכלה שיהיה איתי מישהו תומך פנים מול פנים ולכי תתמצאי בן אדם שיהיה מוכן לתמוך בי לאחר 22 שנים מזעזעות שעברתי
ואוף- אני גם רוצה להתחתן- יש לי סיכוי עם כזה רקע והשפעות??
ושאלה אחרונה אם לא טוב לי הקשר עם המשפחה אז אני יכולה לא לדבר איתם למרות ש"השתקמןו"
מחכה לתגובה
מיואשת ודומעת

בוודאי שיש לך סיכוי להתחתן. את נשמעת אדם עם המון רגש, חמלה ורצון עז לאהוב ולהיות נאהבת.
עם כל הזוועות שעברת, נשמע שאת עדיין מאוד פצועה ולפצעים לוקח זמן להגליד-הם גם מצריכים טיפול מאוד עמוק.
הייעוץ שאני נותנת לך כאן הוא בוודאי לא מחליף טיפול. את מעלה פה דברים משמעותיים וכאב שאת נושאת אתך במשך 22 שנה ומשפחתך על אף שעוברת שיקום עדיין מתמודדת עם בעיות והיחסים ביניכם לא פשוטים ומוד מורכבים.
לגבי קשר עם המשפחה- חשוב לשמור על קשר, חשוב גם לסלוח, להבין ולתת הזדמנות למשהו אחר, אבל חשוב לא פחות לשמור על הנפש השברירירית שלך כעת. צריך לעשות זאת בצורה מתונה ומבוקרת ואני שוב חוזרת שאת זקוקה לטיפול וייעוץ כיצד לעשות זאת, כיצד לקיים יחסים תקינים מכבדים עם המשפחה, אבל גם לשמור על עצמך.
מי זאת האשה שאת גרה אצלה? ואם היא מפעילה עלייך לחץ רגשי זה לא נשמע כנמו פתרון טוב. אולי חשוב לחפש פתרונות אחרים.
אני ממליצה לך לפנות לגורם מקצועי באזור מגורייך. זאת יכולה להיות מרפאה לבריאות הנפש שמאפשרת לקבל שיחות ופסיכותרפיה או דרך גורם מקצועי בקופ"ח. יש היום מספר ארגונים שגם מעניקים תמיכה וטיפול לנפגעות תקיפה מינית ויש אפילו פתרונות של מגורים. ניסית לפנות אליהם?
 

את בהחלט זקוקה לתמיכה, זקוקה שיעטפו אותך ויגנו עלייך. את רק צריכה לרצות ולהאמין שאפשר.
העולם מלא באנשים שהחיים שלהם התהפכו וממציאות כואבת הם זכו למציאות אחרת מאושרת.