שלום הילה וברוכה הבאה לפורום.
נשמע שיש לך מערכת יחסים מורכבת עם אמך ושאת נקרעת בין הצורך לדאוג לה, להתמסר אליה, לשמור על קשר חיובי מול תסכול שאת חווה בקשר אתה ובקשר שלה עם יקירייך
ציינת שהיא מעולם לא אובחנה, אבל את דווקא כן אבחנת אותה (הפרעת אישיות גבולית), הפנית אותה לטיפול ונשנע שהתאכזבת משני המטפלים שראו רק את הצד שלה. 
בתחושה שלי ציפית מהטיפול שקצת "יחנך" אותה, שיהיה אובייקטיבי ולא כך דרכו של טיפול. יתכן והמטפלים דווקא ראו לנכון לשדר לה אמפתיה ותחושה של העצמה כי זה מה שהתאים עם אמך וגייס אותה לטיפול, אגב הרבה פעמים זה הדבר היחיד שעובד עם בעלי הפרעת אישיות גבולית (אם לדברייך אמך עונה לאבחנה זאת), התפקיד שלהם לא לחנך אותה ולהטיף לה הגם שיש רצון עז "לאפס" אותה ויתכן ואף אמך חווה באופן סובייקטיבי את הדברים ומעבירה לכם אותם דרך עיניה (את מה שהמטפלים אומרים לה), אבל זה טבעי.
לסיכום, לא הייתי מציעה לך לצפות שהטיפול יגרום לשינוי אצל אמך, אם זה יקרה זה נהדר, אבל אי אפשר לבנות על זה.
אמך היא אשה מבוגרת ולא ברור כמה באמת היא יכולה לשנות ולהשתנות.
ולשאלתך, זה ודאי מתסכל בעיקר שאמך תווקפנית, לא נעימה, פוגעת. לצד זאת את קשורה אליה ולא רוצה להתנתק ממנה.
את כן יכולה לנסות לא להיפגע, לומר הרבה  פעמים "זה שלה ולא שלי". להיות שלמה עם עצמך ולא לתת לדברים להיכנס לך ללב ולהיות מושפעת מהם באופן הרסני (משימה לא פשוטה אבל אפשרית). 
אמך זכאית לכבוד, אבל גם את. ואת בהחלט יכולה לשמור על הגבולות שלה ושלך ילדייך. להיות אדיבה כלפיה, אבל גם לצמצם אינטראקציות שמעיבות עלייך. לשמור על קשר נורמאלי ובריא במידת האפשר. אם היא דורשת ממך מעל הנורמה, את יכולה לומר "אני מצטערת, אבל זה מה שאני יכולה ומסוגלת או ככה זה נראה לי נכון" בצורה נעימה, אבל אסרטיבית.
את מוזמנת להעלות סיטואציות ספיציפיות שאת רוצה להתייעץ לגביהן.
בהצלחה........
 

נסי עוד פעם עם פסיכולוג או פסיכיאטר, תדרשי להגיע לפגישה, לפחות הראשונה, ולספר את הסיפור מנקודת מבטך. אני לא מומחית, לכן חשוב שתתייעצו במומחה, אך נדמה לי שאם בנאדם שהיא אוהבת יאמר לה ׳לא׳ ברגע שהיא עושה את זה, כלומר כשהיא לא נעימה כלפיכם, היא לאט לאט "תלמד" שזה לא בסדר. את יכולה להגיד למשפחתך לקבל את הבעיות של אימא שלך, לפחות לבינתיים, ולא לקחת אישית כלום. וכמובן לתמוך המון בה ולומר "אני אוהבת אותך" בלי להתבייש. התיאוריה שלי היא שאנשים הם כמו מראה, הייחס שתתני הוא הייחס שתקבלי. נסי לבדוק בזכרונך אם היית לא נעימה בסביבתה או שהיו אנשים שהתנהגו בגסות לידה. תהיו סלחנים וסבלניים, בהצלחה רבה :)

היי הילה ברוכה הבאה למועדון ...צר לי אבל מנסיוני עם בעלי...המטפלים הפסיכולוגים וכל מערך הנפש לעולם יהיו כאילו בצד המטופל. לכן גם אין הרבה הצלחה לטובת בני המשפחה.אם המטפלים מהשוק הפרטי אז בוודאי שיאמרו למטופל את מה שירצה לשמוע אחרת לא יבוא שוב ושוב.לכן גם אין הצלחה בדרך כלל לשלב בין המשפחה למטופל.חבל על מאמצייך.חיי את חייך השלימי עם המצב וצמצמי עד כמה שניתן את ההשפעה על שאר המשפחה.בהצלחה

שלום לpfs1: המטרה של טיפול היא לעבוד עם החומרים שמביא המטופל כחלק מהברית שבין המטפל למטופל, שאם לא כן למה שמטופל ירצה להגיע לטיפול, אם הוא לא מרגיש שהמטפל מבין אותו ואמפתי אליו (זה לא אומר שהוא מצדיק אותו או נוקט בגישה שיפוטית כזאת או אחרת, אבל בהחלט צריך לתת לו חוויה של הבנה והכלה). גם כשמטופל עושה דברים שפוגעים בסביבה או פוגעים בעצמו, התפקיד של המטפל הוא לא לחנך אותו, אלא לסייע לו להגיע לתובנות בעצמו ע"י התבוננות בדברים ושיקוף למטופל כיצד דפוסי התנהגות שלו מתגלמים בקשר שלו עם הסביבה ומשפיעים על מערכות יחסים שלו ובאופן עקיף גם על הרווחה שלו ואז יוכל להיות סיכוי לשינוי אמיתי, אולם זה חייב להיעשות ע"י דברים שהמטופל מביא מהעולם שלו ואין כאן באמת משמעות אם הדברים אובייקטיביים או לא. אני אתן לך דוגמא, אם מטופל מסוים מתנהג בצורה מאוד תוקפנית או אפילו אלים כלפי הסביבה ומגיע לטיפול מיוסר שהסביבה עוינת אותו ומתרחקת ממנו, התפקיד של המטפל הוא קודם כל להתחבר לבדידות שלו, לתסכול שלו ובשלב מתקדם יותר לנסות להבין אתו מה קורה לו באינטראקציה עם אחרים ואז המטופל יכול לומר "אומרים שאני כה וככה, אבל אני לא. זה הם ככה וככה." ואז המטפל יכול לנסות להתבונן אתו, לנסות לבדוק אתו איך הוא חווה את עצמו ולמה היחסים שלו עם הסביבה לא טובים ואז המטופל יוכל אולי להבחין שהוא נוהג בתוקפנות כי זאת הדרך שלמד שמובילה להישרדות או כי הוא מרגיש מותקף ומתקיף כדי להתגונן וכו וכו'. גם אם המטופל מעלה דברים "סובייקטיביים" ואומר שהוא צודק וכל הסביבה טועה, הרי בסופו של דבר הוא מביא את הסבל שלו לטיפול ועם זה עובדים וזה מה שיכול להוות מוטיבציה לשינוי. ואם במקרה הזה למשל המטפל היה נוהג בגישה חינוכית והיה אומר לו "אתה תוקפני ואלים, שמעתי מאשתך ומהבת שלך(אובייקטיבי) ואתה צריך להשתנות", מה לדעתך היה קורה? לדעתי המטופל היה בורח ועוד יותר מתבצר בעמדה שלו, אולם אם המטופל עובר תהליך פנימי והתובנות מגיעות ממנו, יש לזה סיכוי להחזיק מעמד. התהליך הוא ארוך יותר, אולם אין קיצורי דרך. זה על קצה המזלג ולסיכום טיפול שונה מחינוך, לשניהם יש מקום בעולם, אולם חשוב לדעת מה ההבדלים. אנחנו מאוד יכולים להבין את זה אצל ילדים-הילד השובב, שמשתולל ומתפרע ומרביץ וכו' וכו'. תפקיד המורה והמנהלת הוא "לחנך", "לנרמל", "למשטר" כי הן פועלות מהמקום האובייקטיבי ולעיניהם הכיתה כולה), אולם מטפל במקרה הזה יעבוד עם הילד שונה. וגם לזה וגם לזה יש מקום ושניהם חשובים, חיוניים ונצרכים. מקווה שעניתי לך על השאלה.

הבה נסתכל על הבעיה שהתעוררה פה משתי זויות שונות [ ואופנים שונים]: 1. השוואה: אם עו"ד, או רופא היה מקבל את תפיסת המציאות של הפציינט שלו ומרכיב טיפול שיתאים לה, מבלי לנסות להתאים את הטיפול למציאות האובייקטיבית [ ככל האפשר] - אז הוא היה נחשב רשלן [ בכל אחד מהכובעים שנזכרו לעיל], ואפשר היה לתבוע אותו. 2. טיפול שרק תומך ומעצים את מה שהמטופל הביא איתו, על מנת שהמטופל ימשיך להגיע, נראה לי כתומך ראשית באינטרס של המטפל [ שימשיכו לבוא אליו] - ולא של המטופל - שממשיך לשגות באשליותיו לגבי המציאות ואף מקבל חיזוק להן ממישהו חדש ובלתי תלוי לכאורה. מה היתרון של המשכת הטיפול הזה אם לא נעשה בו ניסיון לשנות את ההתנהגות או תפיסת המציאות של המטופל - אם היא מעוותת [ ובהנחה שהדיווח שלפיו נפתח הדיון הוא זה שאינו מעוות מציאות]? הרי מה שמתקבל לפי התאורים לעיל זה "עוד מאותו דבר" + "חיזוק" של ההתנהגות המקורית [אולי. בהנחה שתאורה של הבת הוא תאור אובייקטיבי בעצמו.]. כדי להגיע לשינוי התנהגות או תפיסת מציאות מתוך המוטיבציה של המטופל עצמו - תהיה חייבת בשלב כלשהו להיות יציאה מהמקום שהמטופל לא רק תקע את עצמו בו, אלא לפי התאור פה אף קיבל עידוד להמשיך לשהות בו. [ השאלה אם הוא ימשיך להגיע כשתוצענה אופציות אחרות למציאות של יקומו המקביל, שנהייתה עוד יותר נוחה וחמימה - בעינה עומדת כנראה - ממש כמו במפגשים הראשונים, שהיו כנראה אמורים להיות בוני אמון או קשר רגשי. יש הרי מצב שהוא יגיד - הטיפול הועיל לי ואני מרגיש בסדר. זה ה"הם" שרודפים אותי או רעים אלי.]. לבסוף הערה - אני לא התכוונתי להציע שהמטפל יהפוך למורה או מנהלת. אם ההנחה היא שמדובר בחינוך שנכשל - הרי שאין טעם כנראה לחזור על מה שלא הצליח [ מסיבה כזו או אחרת]. אני רק שאלתי איך אפשר לעבוד על בסיס עובדות לא ידועות או שידוע שהן לא נכונות [ שזה לדעתי עוד יותר גרוע].

שוב שלום לPFS1: היה נדמה לי דווקא שעניתי לך על השאלה ואף המחשתי ע"י מתן דוגמאות, אולם אנסה שוב. מטרת הטיפול אינה לחזק התנהגויות או תפיסות מציאות מעוותות של המטופל, מטרת הטיפול הנה קודם כל להתייחס לסבלו של המטופל(שהנו סובייקטיבי) , לסייע לרווחה הנפשית שלו, לעזור לו להתבונן בדברים שקורים לו בין היתר באינטראקציה שלו עם אחרים ולהגיע לתובנות מעצמו (ולא להרצות לו עליהם) תוך כדי התהליך הרגשי שהוא עובר בטיפול. בוודאי שיש מקום בטיפול לשקף, לחדד מודעות, לחבר למציאות החיצונית, אולם לא ממקום שיפוטי או אפילו חינוכי כי השאיפה שלנו שהמטופל יוכל להפנים את הדברים בעצמו ולא רק "יחקה", השאיפה בטיפול הוא לשינוי פנימי ולא רק חיצוני ומזויף. אם מטופל חווה מצד המטפל אמפתיה, הכלה, הבנה הוא יתן אמון ויוכל גם להציג את הדברים השליליים שבו מבלי לחשוש שישפטו אותו. גם כשיש לאדם תפיסת מציאות מעוותת או דפוסי חשיבה והתנהגות בעייתיים זה יושב על משהו שצריך לפצח אותו, אם אדם מזיק לסביבה הרי בוודאי שבסופו של יום הוא ניזוק מזה כי הסביבה לא תהיה אוהדת כלפיו וכו' ומתוך המצוקה הזאת שהוא יחווה יהיה אפשר לעבוד בטיפול, לכן לא יתכן מצב שבו המטופל ירגיש שהטיפול הועיל לו וירגיש שהכל "בסדר" והיחסים שלו עם הסביבה ישארו אותו הדבר, זה בהכרח ישפיע עליו ועם ההשפעה הזאת הוא יגיע לטיפול. כך זה עובד. ההשוואה לעו"ד או לרופא אינה רלוונטית, לעניות דעתי. לרופא יש מדדים אובייקטיביים שעל פיהם הוא נותן תרופות וגם כאן יש המון תחום אפור. ועו"ד זה בכלל תחום אחר(לא תחום טיפולי). בכל אופן הציפייה שלך הוא שטיפול יתן מענים מאוד חשובים וחיוניים(חינוך, נירמול וכו') שיש להם מקום והם מאוד חשובים, אולם לא הטיפול אמור לספק אותם. בהמשלה לאדם שרוצה לקנות ירקות (שהם חשובים) ומתעקש לרכוש אותם במאפיה. מקווה שעניתי הפעם יותר...

ללא ספק ענית. מאחר ואני מאחד המקצועות האחרים שנ"ל, הלא רלבנטיים לעניין - אני רק רוצה להזכיר לך את פסה"ד היסודי של טראססוף נ. האוניברסיטה של קליפורניה, שבו, לא רק שנדרשה הכרה במציאות האמיתית האורבת [ שהתממשה שם] אלא אף ויתור עלך החיסיון המקצועי, מרגע שהמטפל היה אמור להבין בעצמו מה המציאות האובייקטיבית. הצעה נוספת למחשבה: אם תהפכי את התפקידים המיגדריים של המטופלת מנקבה לזכר, שמישהו מתלונן על אגרסיביות מצידו - האם גם אז תרצי לראות את העולם רק מהבחינה הסובייקטיבית שלו, או שתהיי זהירה יותר?

גם טיפול הניתן במסגרת שירות בתי הסוהר (שמטפל ממש באסירים) וגם טיפול הניתן מטעם שירותי המבחן שהוא כביכול כפוי ובצו של בית משפט-גם הללו עובדים עם המטופל, עם החולשות שלו וכוחות הנפש שלו ובחוויות שלו תוך התבוננות בילדות שלו, באירועי חיים שלו וחוויות סובייקטיביות של שיכולים לתרום להבנה רחבה יותר של הדפוסים האלימים שלו או אחרים. כמובן שיש מציאות אובייקטיבית מחוץ לחדר הטיפולים והמטופל יודע שהוא מטופל על רקע אלימות שלו וכו', אולם בתוך הטיפול יש לו מרחב יותר להתבטא, וזה כמובן לא סותר כפי שציינתי את המטרה לסייע לו להגיע לדפוסים "נורמאליים", "חברתיים" ובשלים יותר. לגבי הזהירות זה תפקיד החוק, המשטרה בית המשפט שזה כמובן נצרך וחשוב.

התשובה שלי זהה גם במקרה הזה שהוא איום ומזוויע. אין ספק שהמתקיפה צריכה להיענש על מה שעשתה ושצריכים להינקט נגדה מהלכים שירתיעו אותה מפני מעשה זהה בעתיד. העו"ד המסכנה צריכה לקבל תמיכה והגנה ותנאים שיאפשרו לה לעבוד ולחיות ללא תחושת סכנה האורבת לה. לצד זאת ובאופן לא סותר אם המתקיפה תגיע לטיפול - ששוב, שימי לב הוא שונה ממטופלת שמגיעה על דעת עצמה ומרצונה, כאן מדובר בטיפול שהוא בצו בית משפט והנושא של האלימות כבר נמצא על השולחן והוא הרקע לטיפול, אבל גם כאן הגישה צריכה להיות לא לומר לה שהיא נהדרת ואסרטיבית ולחזק את ידיה, אלא לבדוק למה היא חושבת שאלימות זאת דרך לטפל בבעיות, מאיפה הגיע הדפוס הזה (שהוא בעייתי והרסני), אולי היתה מוכה בעצמה וכו'. אין כאן שום סתירה, אלא פשוט שיתוף פעולה בין מערכות שונות שעושות את תפקידם. בדיוק כמו שאם מטופלת כזאת מגיעה לרופא הוא מטפל במחלה שלה ולא מרצה לה שאלימות זה דבר אסור. דבר נוסף, תחשבי על עצמך. נניח שיש לך סכסוך עם מישהו מסביבתך ואת מאוד עצובה ומתוסכלת ומעלה זאת בטיפול ואז המטפלת אומרת לך, "אבל רגע, אני רוצה לשמוע את הצד השני, אולי יש דברים שאת לא רואה נכון. בואי נבחן זאת אובייקטיבית". נקודה למחשבה........

שלום הילה יקרה: את מעלה פה אפשרות של טיפול משפחתי, אם אמך היתה מסכימה ללכת (אני מניחה שאת רוצה) זה יכול היה להיות רעיון טוב ואז באמת תהיה לך אפשרות להציג את הצד שלך ולהשמיע את דברייך. לגבי טיפול פרטני באמך אני חוזרת על אותם דברים שכתבתי לPFS1. טיפול במטופל מתמקד בצרכים של המטופל ולא של הסביבה שלו. באופן עקיף הם יכולים להיות חופפים כי אם מטופל מאוד סובל ומתאר אינטראקציה שלילית עם הסביבה אז המטפל יכול לעזור לו להתבונן ולהשקיף על זה ולעודד אותו לתובנות שיסייעו לו לשנות דפוסים(וכמובן לא בדרך חינוכית והרצאתית) ובאופן עקיף זה גם יתרום לסביבה, אבל זה תלוי במוכנות של המטופל לעבודה ולשינוי ואי אפשר לבנות על זה. זה לא אומר שמטפל מעצים ומחזק עמדות בעיתיות, אבל זה כן אומר שחשוב שמטפל יהיה אמפתי וסבלני כלפי המטופל והסבל שלו (הגם שהוא סובייקטיבי מאוד). אני חושבת שמגיע לך לקבל עזרה ותמיכה וחשוב שתקבלי יעוץ וכלים כיצד לנהוג עם אמא ולהתמודד עם הקושי אתה (או בטיפול משפחתי או דרך טיפול/יעוץ שאת תפני אליו), אבל לא ניתן לצפות שהמטפל של אמך יעשה זאת ושוב כמו שציינתי, יתכן וזה יקרה מעצמו כי הוא יכול לסייע לה לשנות דפוסים בעייתיים, אבל כמו שציינתי זה תלוי העיקר באמא ואי אפשר להסתמך בזה. את צריכה לצאת מנקודת הנחה שאת יכולה לשלוט רק על התנהגותך ולא על זאת של אמא-מתסכל, אבל זאת המציאות והרבה פעמים כשיש לנו התמודדות ואינטראקציה עם אנישם בעייתיים בחיינו שלא רוצים להשתנות ותקועים בעמדה שלהם ואפילו מאמללים אותנו לא נוכל להסתמך על זה שנשלח אותם לטיפול ושהם אז יחזרו "נסבלים" יותר, אלא נראה מה אנחנו יכולים לעשות (כי רק זה בשליטתנו), למשל לשים גבולות, להיות אסרטיביים, לא לאפשר להם לפגוע בנו וכו' וכו'. את מעלה פה דברים חשובים שגם נוגעים לילדים שלך ורצונך להגן עליהם, ואולי נוכל בפורום זה גם לתת לך קצת טיפים............

שלום לPFS1: אני חושבת שעניתי לך על השאלה ששאלת אותה בכל מיני וריאציות אחרות (ראי התכתבות קודמת בינינו). לסיכום ולמיצוי של הנושא, אנחנו מסכימות על המטרה הטיפולית- ליצור דפוסי התמודדות פונקציונאליים יותר שמאפשרים לאדם לקיים אינטראקציות חברתיות בריאות יותר, לעודד בשלות והתפתחות רגשית וכו' וכו'. בתגובות הקודמות כתבתי "המטרה" של טיפול היא לעבוד עם העולם הסובייקטיבי של המטופל, להיות אמפתי ורגיש אליו וכו' וכו' וזה אולי מה שבלבל אותך, זאת לא המטרה, זאת המהות והדרך של טיפול על מנת להגיע למטרת העל (שציינתי למעלה) שעליה אנחנו מסכימות. כלומר על מנת לעושת שינוי חיובי אצל מטופל ולעזור לו להתקדם (זאת המטרה), אנחנו צריכים לעושת זאת בדרך של הבנה, הכלה, אמפתיה ולעבוד עם המקום הסובייקטיבי שלו (הדרך והמהות). מקווה שזה מיישב לך את הדברים.