התיאוריה החדשה שמנסה לפצח את חידת התודעה



מה בדיוק חש אדם שמתנסה בכאב, טועם יין או רואה את צבעה הכתום של השקיעה? האם אפשר להשוות חוויה של אדם אחד לזו של חברו? האם התודעה היא חלק מהגוף, איפה היא נמצאת וכיצד יש לתאר אותה? “תיאוריית המידע המשולב” של פרופ\' ג\'וליו טונוני מציעה תשובה מדעית חדשה לחידה הפילוסופית העתיקה



אחד הפרקים בספרו של פרופ’ ג’וליו טונוני, “פי - מסע בין המוח לנפש”, שיצא בשנה שעברה בהוצאת פנתיאון, ניצב הגיבור מול מתקן שמזכיר את מכונת הכאב שמתאר פרנץ קפקא בסיפור “מושבת העונשין”. גם כאן שוכב במכונה נידון אומלל, בזמן שקצין נלהב מציג את יכולותיה לצופה מזדמן, שמגלה עניין במתרחש. אלא שקפקא מתאר בדיוק מקפיא דם כיצד המחטים הרוטטות של המכונה מפלחות את עורו של הנידון למוות וחורצות על גבו את כתב האשמה המיוחס לו, ואילו טונוני מציע מכונה משוכללת יותר, שמחטיה אינן נוגעות כלל בגופו של הנידון, ובכל זאת מחוללות בו כאב בל ישוער.



המחטים של טונוני רוקמות ופורמות בדייקנות מצמררת קשרים בין תאי העצב במוחו החשוף של הנידון, והן עושות זאת לא כעונש על התנהגותו הסוררת של החייל, אלא כחלק מפרויקט של קצין שאפתן שרוצה לחקור את רפרטואר הכאב האנושי. הם רוצים כאב גס, הוא מתלונן על הממונים עליו, “כאב מצוי, כאב חצץ”. הודאה בפשע הם מחפשים ואילו הוא, אמן שכמותו, עוסק ביצירה: המצאת ניואנסים חדשים של כאב, עיצוב של סבל טהור, בריאת ייסורים שאינם עוברים דרך עינויי הגוף הפשוטים, אלא נולדים ישירות מהמוח על ידי גירויו בלבד.



הסצנה הקשה הזאת, שמתוארת בכישרון רב, היא רק אחת מני רבות בספרו של טונוני, שמציג את מה שכונה על ידי כמה מדענים התיאוריה המבטיחה ביותר של התודעה כיום. טונוני, שהוא גם מפתח התיאוריה, עוסק באחת הסוגיות הבעייתיות ביותר בתחום הגוף־נפש: האופן שבו אנו חווים דברים. מה בדיוק חש אדם שמתנסה בכאב, טועם יין או רואה את צבעה הכתום של השקיעה? האם אפשר להשוות את חוויית הכאב של אדם אחד לזו של חברו? ומה גורם לכאב להיחוות ככזה ולא כמו חושך, למשל, כמו ריח של גשם או כמו בושה? פילוסופים משתמשים במונח “קוואליה” ‏(איכות ההכרה‏) לתיאור ההיבט הנפשי הזה, ורבים וטובים מביניהם ניסו את כוחם בפתרון הסוגיה הזאת במסגרת מה שזכה לשם: שאלת הגוף והנפש ‏(או השאלה הפסיכופיזית‏).