נולדתי לפני שבעים ושתיים שנים ב 29 לאוגוסט 1942

אבל ב 11 לנובמבר חל יום הולדתי השני.

יום הולדת שבו החלו חיים חדשים.

חיים של אדם רזה אחרי הרבה שנים כאיש שמן.

הכל התחיל בביקור אצל רופאת העיניים שלי.

רופאה שברבות השנים ממש התיידדנו.

האהבה משותפת שלנו – האוכל.

לא סתם אוכל, אלא אוכל תאילנדי.

פעם אפילו ארגנתי ארוחה תאילנדית אצלה בבית.

הרופאה הזו היא אישה גדולה תרתי משמע.

ראשית כרופאה וכאדם ושנית בממדי גופה, ממש אישה גדולה ורחבה.

נשלחתי ע\"י רופאת המשפחה לביקורת תקופתית אצל רופאת העיניים,

נכנסתי אליה ונבהלתי.

רבע רופאה יושבת על הכיסא.

כמי שכבר הסתובב במח\' אונקולוגיות פירוש אחד היה למראה שלה.

היא ראתה את פני וקפצה לעמידה ואמרה: \"זה לא זה!

אני בריאה לחלוטין , נכון שאני נראית מצוין?\"

האמת נדהמתי, גם מתגובתה, וגם כי היא נראתה מצוין!!

והיא המשיכה: \"עשיתי קיצור קיבה!!

גם אתה חייב לעצמך את זה!

תסתכל, אני יכולה ללכת להתכופף.

אתה חייב, זה יפתור לך את בעיות הסוכר ולחץ הדם .....

הייתי די בהלם, אני שכל כך אוהב אוכל ולבשל, לא אוכל לאכול הרי אשתגע.

אבל זה חלחל וחלחל ,חשבתי וחשבתי, עד שבערב שישי אחד בארוחה המשפחתית זרקתי את הרעיון.

חייל\'ה קפצה עלי – \"אתה חייב לעשות.......\" כל הילדים תמכו!



בובה חברתנו שגם היא רופאה ששאלתי בעצתה שיבחה והיללה את הניתוח אפילו הגר השתכנעה.

בקיצור כולם היו בעד, ואני הלכתי והבשלתי .

נכנסתי לאתרים באינטרנט וקראתי וקראתי.

כשפניתי לרופאת המשפחה בחשש גדול שמא מפאת הגיל ידחו אותי, רופאת המשפחה התייחסה

לעניין כאילו \"מזמן היית צריך לעשות את זה,,,,,, יללה קדימה!!!!!!\"

התחלתי בתהליך של בדיקות, ואז בקביעת תור לפגישה עם המנתח התברר שרק ב30/10/2013

יש תור!

זה התאים לי כי קמבודיה ותאילנד היו בתכנון .

אז הפגישה עם המנתח תהיה לאחר החזרה מהטיול.

חזרנו מהטיול.

במהלך הטיול ממש לא הרגשתי הרגשה של פעם אחרונה, פרידה מהאוכל.....

הלכתי לפגישה עם המנתח, שהתברר שזו מנתחת, דר\' אילנית מלר רופאה נהדרת שלמדתי להכירה במח\'.....

וההפתעה הגדולה הייתה התור לעוד שבועיים!!!

שיא עולמי!!

ביום שישי – יוזמה נהדרת של הילדים, חגגנו בערב בג\'ירף את הארוחה המפסקת, לא הסכמתי שתיקרא הארוחה האחרונה!!!!!

היה פשוט כייף אדיר, כל הנכדים היו מודעים שסבא הולך לעבור ניתוח, שי שי פגשה אותי בכניסה חיבקה ונישקה.

צוף שחף דניאל יותי רגב גילי מעייני אפילו נעם נתן לי נשיקה ורז חייכה את החיוך הגדול שלה.

אכלתי מעט כדי לא להעמיס יותר מדי על הקיבה.

כשהלכנו הביתה שחפולית החמודה אמרה לי \"סבא שלא יכאב לך\"

היום יום א.

מחר אני מתאשפז בצהרים לניתוח.

קצת מתוח, לא מפחד, אני כבר רוצה להיות ביום שלישי בבוקר.



אז ככה, ביום שני בבוקר אחרי צום ארוך מהערב, רק כוס קפה בבוקר, הגר הקפיצה אותי והתייצבתי

בבילינסון לסדנת הכנה לניתוח.

סדנא שבדרך כלל עושים למנותחים שבוע, חודש או חודשיים לפני ניתוח, כאן היינו שלושה שאמורים

מהסדנא לעלות למחלקה להתאשפז ולניתוח.

הסדנא הסתיימה עלינו למשרד הקבלה ולמח\'.

אני הייתי רגוע בצורה בלתי סבירה.

הרגשתי שאני עושה משהוא שבחרתי בו.

משהוא שלמדתי עליו מקריאה באינטרנט המון זמן.

הרגשתי בטחון מלא בצוות המנתחים, לא חששתי לרגע מההרדמה, לא חששתי מהניתוח,

לא חששתי מה יהיה כשלא אוכל לאכול, הייתי מודע מראש לכל הקשיים ולכל הדברים.

הדבר היחידי שרציתי באותו רגע – מיטה להתארגן בה ולנוח.

בארבע אחה\"צ הגיע סניטר לקחת אותי לניתוח,.

הגר, שהייתה מרוגשת וחוששת ודואגת ליוותה אותי לחדר טרום הרדמה, ומשם המשכתי לבד.

שכבתי במסדרון, ללא כל חשש , ללא פחד, בידיעה שהנה עוד מעט יכניסו אותי לניתוח.

סיקרן אותי לאיזה חדר וניסיתי לנחש......

כל מיני עובדים עברו לידי לטשו עיניים, כנראה לא ראו כזה פציינט שקט!

כעבור כמה דקות הכניסו אותי לחדר ניתוח, הצוות מדבר על עניני דיומא, עסוק בהכנתי לניתוח

כבדרך אגב.

בטח לא הייתי הראשון באותו יום.

קשרו יד אחת, קשרו את השנייה, גם את הרגליים עטפו בגרביים, שקית על הראש, חבל שלא צילמתי באותו רגע.

נראיתי בטח כמו ישו צלוב על שולחן הניתוחים.

יש לציין את האדיבות והיחס – כל פעולה שנעשתה על ידם הוסברה לי למפרע –

למשל הכנסת האינפוזיה – האחות אמרה לי \"אני דוקרת אותך כדי להכניס אינפוזיה, דקירה\" והכניסה את המחט.

כך כל שלב ושלב בתהליך.

המרדים הגיע, הסביר לי איך ירדים אותי, הראה לי את המזרק עם חומר ההרדמה, ראיתי איך הואמזריק לצינור האינפוזיה.

עצמתי עיניים בידיעה ברורה שאני צריך להירדם אמרתי לו לילה טוב ונרדמתי

סמכתי עליהם שאני בידיים טובות הם יודעים את מלאכתם ונרדמתי.

אבשלום קום אבשלום קום , היו הקולות ששמעתי מדמדומי ההכרה.

פתחתי עיניים ואני בחדר התאוששות.

מצועף לחלוטין, בהשפעת ההרדמה, מטושטש , ראיה לא חדה, אבל ידעתי אני אחרי......

מעניין, ממש לא הדאיג אותי איך ומה היה.

הרגשה דומה לזו שבהתעוררות מהפציעה במלחמת ההתשה בתעלה!

הייתי בטוח שהכל בסדר.

הזעתי מאד אחרי הניתוח, הממברנות של הא.ק.ג כל הזמן נפלו וניתקו את המכשיר ממני.

ואז המכשיר צפצף.

האח שהיה אחראי עלי רץ כל הזמן לחזק אותן .

והסביר לי מה קורה שלא אבהל!! אני הייתי רגוע , יש מי שמטפל......

אחרי כמה דקות כבר יכולתי לזהות את המכשיר שלי שמצפצף ומכשירים של חולים אחרים..

הבדלתי בין מכשירי מדידת לחץ דם שכל כמה דקות מצפצפים ובין הא.ק.ג.......

עוד שעה ואני מנהל את חדר ההתאוששות.

ברגע שהתעוררתי נאבקתי קשות בהרדמות מחדש , החזקתי את עצמי שלא להירדם, לא רציתי שהגר תיבהל כשתראה אותי ישן ......

אחרי כמה זמן הכניסו אותה לכמה דקות, היא נרגעה, עדכנה אותי שהניתוח היה מצוין ואחרי שעתים העבירו אותי לחדר.

כאן אמרתי לעצמי הגעתי אל המנוחה והנחלה ,ועכשיו יתנו לי לישון.

לא דובים ולא יער?

שעתיים אחרי שנכנסתי למיטה בא אח גדול ממדים, כנראה חיפשו אחד כזה במיוחד

עבורי.

בדמדומי ההכרה שלי מתוך הערפול של אחרי ההרדמה הבנתי שהוא רוצה שאשכב על הצד.

אז ניסיתי, אבל זה לא הולך כמו שרוצים.

כאב פה כאב שם, בסופו של דבר הצליח להושיב אותי במיטה – ומסתבר שנפתח תפר ודימם.......

מקצה תיקונים ויללה לעבור לכורסא.

אם היה שם מי שהוא מצער בעלי חיים, או מהועדה לזכויות האדם של האו\"ם הייתי מתלונן על התעללות.

רק רציתי להגיע למיטה בשלום.........

הגר הייתה אמורה ללכת הביתה, אורן ובראיין באו להחליף אותה בדיוק בקטע הזה.

ואני בכורסא, מטושטש, מסומם, מעורפל, לא מסוגל לפקוח עיניים, לא מסוגל לרכז את המבט.

בטח הייתי חיוור, ונראה כמו אחד אחרי ניתוח.

שמעתי את בראיין אומר \"אני לא יכול להסתכל בחיים לא ראיתי אותו ככה\", התנצלתי שאני ככה

ונרדמתי.

אחרי כשעה ביקשתי לחזור למיטה, קיבלתי תרופה נגד כאבים, שחררתי את בראיין ואורן שילחו הביתה ושכבתי לישון.

עד בוקר יום שלישי וכל יום שלישי, הכאבים לא היו בעיה כיוון שהמדיניות כיום היא שהחולה לא צריך לסבול!

תרופות לשיכוך כאבים, שלא כמו פעם ניתנו ללא בעיות.

הערפול והטשטוש הם שהפריעו לי .

כרמית הגיעה בבוקר, עזרה והשגיחה עלי כשהלכתי, הראל בא לבקר, ניסיתי לנהל

שיחה ללא הצלחה מרובה, הטשטוש והחולשה גברו עלי, לא הייתי מסוגל להחזיק עיניים פקוחות

ונרדמתי. כל אותו יום הייתי במין נים ולא נם, ירדתי כבר מהמיטה, אבל ישנתי בישיבה בכיסא.

על מנת לחזור לעצמי הייתי חייב ללכת קצת –

הלכתי קצת חזרתי לישון.

ושוב הלכתי קצת וחזרתי לישון

תחושה החולשה ליוותה אותי .

גם בערב כשמור הגיעה לבקר. הייתי מעט מעורפל ותשוש .

מהר מאוד העייפות גברה ורק רציתי לשכב ולעצום עיניים.

שחררתי את מור שכבתי לישון אלא שאז חלה התבהרות מוחית.

השפעת ההרדמה פגה ופרט לחולשה פיזית קלה, חזרתי לעצמי .

כבר לא השתמשתי בפעמון לבקש תרופה נגד כאבים - הלכתי לתחנת האחיות!

התעוררתי במין הרגשה של היפר........ בשתיים עשרה בלילה.......ואז הלכתי לבקש כדור שינה

ונרדמתי כמו תינוק עד הבוקר

ביום ד\' בבוקר התבשרתי שאני נשלח הביתה, כרמית שהייתה לצדי סייעה ממש כמו גדולה!

הוצאת הנקז הייתה כעין דגדוג בתוך הבטן, שיחה עם הדיאטנית והביתה.

בבית במשך יומיים תזונה עשירה של מי הרצליה האקסלוסיביים והיקרים עד יום ה בבוקר.

מיום חמישי בבוקר זכיתי בתפריט עשיר של גיל ורוויון חמש פעמים ביום!! כל פעם חצי גביע......

אבל!!!!!!!!

רמת הסוכר יורדת וכבר מתקרבת לנורמלי ועפ\"י הוראה הרופאים אני לא לוקח שום תרופות לסוכר

לחץ הדם גם הוא במגמת ייצוב אבל עדיין צריך השגחה.

בשבת באו לבקר אותי הנכדים והילדים, חגיגה, רעש מהומה כמו שאני אוהב.

הקטנים קיבלו הכנה שסבא עבר ניתוח, דיברתי איתם אחרי הניתוח, ונעם אפילו צילצל אלי מהסלולרי שלו,

הם ידעו שאסור לקפוץ עלי כרגיל ושאני לא יכול להרים אותם, אבל חיבוק ונשיקה כשישבתי בכורסה כל אחד קיבל וגם נתן.

קיבלתי ציורים יפים משחף ודניאל.

אפילו יותי שהתקרב לעמדת הרמה על הידים הבין שהיום זה לא יקרה.............

אני התמוגגתי.

הם אכלו פיצה ואני הסתכלתי וראיתי ואפילו לא בקנאה!!!

הריח ממש לא הטריף אותי.

היום אצא להליכה קלה ליד הבית 5 דקות.

האולימפיאדה מחכה לי.

שבוע אחרי הניתוח יום שני בבוקר ה 18/11/2013 נשקלתי ירדתי 5.5 קילו במשך השבוע.



והיום ה11/11/2014 שנה אחרי.

אני אוכל הכל – אבל מעט.

מקפיד מאד לאכול כל שלוש שעות

ממשיך לבשל.

טועם ויורק........

נהנה משני ביסים ולא מצלחת מלאה

לא שותה מוגז

אלכוהול לא משך אותי מעולם וגם לא חסר לי

ובסה\"כ ירדתי עד היום 30 קילו

אני צועד כמה פעמים בשבוע כ 5 ק\"מ

הולך לחדר כושר פעמיים שלוש בשבוע

גזירת צפרני הרגלים כבר אינה פעולה באיזור בלתי נראה..........

הברכיים נרטבות במקלחת גם מהזרם למעלה............. שלא לפרט יותר

הסכרת נעלמה לחלוטין!

הכולסטרול כמעט ברמה נורמלית

לחץ הדם עדיין מעט גבוה אבל הרבה הרבה פחות מקודם.

והעיקר איכות החיים שלי השתפרה לאין ערוך.